הוויכוח בין ימין לשמאל בישראל מתקרב במהירות למצב אנכרוניסטי. בין היתר נובע הדבר מהתקרבות להכרעה בוויכוח בשאלת ארץ-ישראל, שהוא משתנה מאבחן מרכזי בוויכוח זה וכן מתוצאות הבחירות האחרונות, המראות בבירור יתרון בהעדפת הציבור את כלכלת השוק על פני סוציאליזם אדום נוסח יחימוביץ'. המכה שספג הליכוד היא כרטיס צהוב של הבוחר, כפי שכנה זאת רובי ריבלין, ומתיחסת בעיקר "לאוטיזם הזמני" שפקד את מנהיגותו בהתיחסותה לרמת החמלה והסולידריות החברתית הדרושה במציאות הישראלית, לצד יישום עקרונות הכלכלה הליברלית.

בניגוד לדעתם של פרשנים ומסבירנים לא מעטים, הבחירות קיבעו את היתרון המסתמן בפוליטיקה הישראלית לגוש הימין. העובדה שהשמאל לא הצליח להרכיב גוש חוסם גם כשדומה היה שיש לו אפשרות תאורטית לכך, בטרם קיבל בנט את המנדט ה-12, מוכיחה זאת יותר ממאזן המנדטים הפורמלי של הבחירות. מחזקת עובדה זו עוד יותר אמירתו של לפיד, שמפלגתו אינה ימין ואינה שמאל אלא מרכז. בכך ביטא את התובנה החשובה שדווקא לימין המתון היה חלק חשוב בהישגו האלקטורלי המרשים. הימין המתון נתן ללפיד תמיכה מסיבית רק בשבועיים האחרונים של מסע הבחירות, ורק כאשר התברר שהימין הקלאסי והשמאל הקלאסי מפשלים בגדול, וכל האחרים אינם מייצגים מנהיגות לאומית אלטרנטיבית. הימין הזה אינו מרכז בכל מחיר ובוודאי אינו שמאל. ציבור זה בחר מה שבחר כברירת מחדל לעת הזו, ובנסיבות אחרות היה נותר כך או אחרת בגוש הימין. כדאי לזכור שעוד שבועיים לפני הבחירות הסתמן בנט כהפתעת הבחירות, ורק השינוי המבריק בקמפיין של לפיד, שינה את המאזן ברגע האחרון ממש. חשוב מאוד להבין שהציבור, שחלק מהפוליטיקאים ויועציהם מזלזל לא מעט באינטליגנציה הטבעית שלו, מוכיח חדשות לבקרים שהוא "חכם", ערני ובעיקר נחן באינסטינקטים בריאים לגבי המציאות, לעיתים מזומנות יותר מהפוליטיקאים המקצועיים שלנו.

ישראל איננה אמריקה, ולא תהיה אמריקה. היא חייבת לבחור לעצמה דרך אותנטית משלה ולעצב דמוקרטיה מקומית, שאינה תעתיק "קופי" של ארה"ב או אירופה המערבית. ארה"ב, אחרי למעלה ממאתיים שנות עצמאות, עדיין בונה את הפרוש שלה למהותה הדמוקרטיה האמריקנית עם שינויים ומאבקים פנימיים מורכבים בתחום היישום של שינויים אלה ושל הפרשנויות המשפטיות להם. אובמה, בנאום ההכתרה האחרון שלו, חזר והדגיש את הייחוד האמריקני כהסתופפות והתלכדות ערב רב של קבוצות אתניות, דתיות, גזעיות ותרבותיות סביב החוקה; החוקה היא הדבק המלכד. כך בוודאי היה בעבר, כאשר רוב ברור בציבור האמריקני, מסיבות שונות, ייצג ענף אחד של הציבור המגוון המרכיב את אוכלוסייתה כיום - לבנים, ממוצא אירופי, נוצרים, עם שורש תרבותי ושפתי אנגלוסקסי. בהשפעת הגירה מסיבית מצד אחד ושינוי מעמדם של העבדים השחורים לשעבר מצד שני, הולכת מציאות זו ומשתנה במהירות. זו בחירה אמריקנית שאיש אינו יכול לקבוע בוודאות כיצד תמשיך להתפתח. עדיין מוטלת על כתפי החוקה האמריקנית חובת ההוכחה, שתדע להתגבר על השינויים הללו ולהמשיך לשמש דבק מלכד לאומה אמריקנית מלוכדת, שילכו ויגדלו בה השונויות הזהויות.

בישראל המצב שונה מהותית. הגדרתה כמדינה יהודית מיומה הראשון, קובעת את בסיס השיתוף החברתי העיקרי בה, משום שיהדות איננה רק דת, היא תרבות, שפה לאום וזיקה היסטורית לטריטוריה ולאתוס לאומי. הגירה יהודית לארץ ישראל אינה משנה עובדות יסוד אלה, אולם היא משנה תמהיל העדות באוכלוסיה ואת מבנה הרצף חילונים - חרדים. אין זה סוד שהדמוגרפיה הישראלית עובדת לטובתן של השכבות המסורתיות בעם היהודי, כשאני מגדיר שכבות מסורתיות כשכבות שבהן רמות שונות של זיקה מעשית למצוות הדת ולמינהגי המסורת. ישראל החדשה - בת 65 שנים בסה"כ - המחדשת את חייה המדיניים במולדתה ההיסטורית, נדרשה ערב הקמתה להחליט על שיטה פוליטית לפיה תתנהל המדינה שתקום, והחליטה על משטר דמוקרטי, פרלמנטרי ייצוגי. על טיב החלטה זו נשפכו כבר קיתונות של דיו ועוד נראה כהנה וכהנה. יש מי שהפכו את שאלת המשטר לדת מדינית, ויש שהרחיקו לכת ומנסים ליחס לדמוקרטיה ערב-רב של תכונות ותפיסות, שמקורן אינו בדמוקרטיה הקלאסית, אלא בפרשנויות אידאולוגיות ופוסט-מודרניות מאוחרות שאינן כורח היסוד הדמוקרטי הקלסי. במילים אחרות: תיתכן דמוקרטיה שבה העם הוא מקור הסמכות השלטונית, והוא זה שבוחר את מוסדות השלטון היצוגיים, ומוסדות אלה הם שמחליטים מי זכאי להיות אזרח במדינה ובאילו תנאים ולא שום גורם אחר - חיצוני או פנימי.

מאבדים את אחיזתם

אין שום הכרח לעמת דרך קבע את העקרונות הדמוקרטיים עם עקרונות ליברליים עד כדי סתירה הדדית או נטרול הדדי, המוביל לשיתוק, איום או דיכוי מכל וכל של אחד מהם או של שניהם גם יחד. מטעמים מובנים לא ארחיב הפעם בסוגיה זו ורק אציין שלדעתי ישראל עדיין לא עיצבה כהלכה את השיטה הדמוקרטית שלה ועליה להמשיך בעשייה זו ביסודיות ובאינטנסיביות. מאחר שהחלת דמוקרטיה במדינה בכלל ובמדינה חדשה בפרט איננה רק עניין להחלטה פורמלית, אלא גם פרקטיקה יישומית שלצידה חינוך ציבורי בסיסי, מדובר בכל מקרה בתהליך ממושך. תהליכים ממושכים זקוקים להתוויית דרך ולניהול עקבי, ואת אלה צריכה להנחות גישה מגובשת וקונסיסטנטית.

הגושים הפוליטיים ההיסטוריים - הליכוד מימין, המערך משמאל והמפלגות הדתיות ביניהם - הולכים ומאבדים את אחיזתם בציבור. ביטוי מובהק לכך, היא הופעתן ההולכת ונשנית של מפלגות-אופנה "מרכזיות". כאשר חלקים גדולים בציבור משתכנעים שהקיבעון הרעיוני, ויותר מכך המעשי, של שני הגושים הוא עובדה פוליטית ואופרטיבית, הוא מנסה לגבור על כך באמצעות המנגנון הזמני-קוניוקטורלי של מפלגת מרכז. כאשר מפלגות אלה אינן מספקות את הסחורה, הן ננטשות ללא שום מוסר כליות, בין היתר משום שרוב תומכיהן אינו קשור אליהן קשר אידיאולוגי או היסטורי-נפשי. הגוש הגדל וההולך בציבור התומך במפלגות מרכז, מושתת על צעירים קצרי-רוח, מאוכזבים, אופנתיים, ביצועיסטים ואופורטוניסטים - כל קבוצה מאלו ומניעיה. כל הקבוצות מונעות על-ידי קוצר-רוח מזה ועל-ידי הערכה שאיננו בשלים עדיין להכרעות בשאלות היסוד, ו/או שמנהיגות הגושים ההיסטוריים אינה מוכנה לשים על השולחן תפיסה מגובשת כוללת, שאם יקבלו מנדט לבצע אותה, אכן יבצעוה בנאמנות. לגבי נתניהו והליכוד בבחירות אלה התמונה ברורה: הליכוד ירד למחתרת, נתניהו תפס "שתיקה רועמת" והציבור הבין שגם נאום בר-אילן הראשון (2009) וגם "נאום בר-אילן השני" (זה שטרם נישא והיה מחוייב המציאות בבחירות אלה) - אינם על סדר היום של נתניהו, ומאידך לא ברור מה כן על סדר היום שלו, מלבד הבור התקציבי. יחימוביץ', שפרט למר"צ - מפלגת נישה כרונית בציבור הישראלי - הציגה השקפה מסודרת למדי בתחום הכלכלי-חברתי וביטוי מובלע "לאיום אוסלו" בתחום המדיני: קיבלה מהציבור כרטיס צהוב על שתיהן.

לפיד, בחוש פוליטי מחודד שלו או של יועציו, זיהה דה-פקטו את המגמות בציבור והלך על תוכנית מינימום שיש לה תמיכה ציבורית רחבה, אבל אין בה הכרעה פוליטית בולטת: נשיאה שווה בנטל השירות והתעסוקה, הורדת יוקר המחיה, שינויים בשיטת המימשל... ועוד כמה שינויים משניים בתחומי החינוך והאתיקה בשירות הציבורי. הציבור היה מוכן להסתפק באלה ובלבד שיהיה בהם שינוי תכליתי וממשי. ברוב חכמתו הפוליטית האינסטינקטיבית, קבע שבין גישת נתניהו הבסיסית לבין גישת לפיד הקוניוקטורלית, לא רק שאין סתירה יש אפילו מזיגה לא מבוטלת. כך הענשת נתניהו על עודף פסיביות, בשילוב עם פרס פוליטי ללפיד על "חכמת מעשה" בשילוב עם פזילה לתופעה הרעננה המיוצגת על-ידי בנט ומחזקת את השניים הקודמים, יצר הציבור בנסיבות הקיימות את גרעין הקואליציה הבלתי-נמנעת של הממשלה הבאה. כל השאר הוא nice to have ותו לא. עתה המבחן הוא מבחן המעשה של כל השחקנים בזירה. לפי תוצאות התנהלותם, ישפטו על-ידי הציבור בבחירות הבאות. המסר לפלשתינים ולידידיה של ישראל לאחר בחירות אלה, הוא שהפלשתינים על משחקי הסרק הפוליטיים שלהם אינם נמצאים במוקד תשומת הלב של הציבור הישראלי.

יש עדיין בציבור הישראלי חוגים לא מבוטלים שמוכנים לדבר על פשרות-אמת. אך אלה אינן עוברות דרך ירושלים, דרך גבולות 67, או דרך הכרה חד-צדדית בלאום פלשתיני. הם עוברים לאורך קוים אחרים, שאותם יש לעצב ולייצב במו"מ בין הצדדים ללא תנאים מוקדמים. סביר להניח שהזמן למו"מ כזה קצוב, קצוב מאוד. אם תחזור סחבת פלשתינית דוגמת זו שהייתה בארבע השנים האחרונות, ישראל תפעל חד-צדדית, לפחות בשטחיc , לפי האינטרסים שלה. המסר לממשלה הישראלית הוא: המשימה שלכם, שרי ישראל, היא הציבור הישראלי והטבת מצבו. לפיד הוא "נציג המעמד הבינוני" כהגדרתו. הליכוד חייב לחזור ולהיות נציג השכבות החלשות בחברה. אסור שבהנהגת של הליכוד תיווצר אפליה חדשה בין שתי קבוצות אלה, וחובה שציבורים אלו ישתפו פעולה במימוש התוכניות הלאומיות. פרוש הדבר הוא שחייבים להפעיל דה-פקטו משטר יישום חדש בנושא השירות הצבאי והלאומי ובנושא ההשתתפות בכוח העבודה, במגזר החרדי, במגזר הערבי ובחוגי המשתמטים מחוץ לשני מגזרים אלה - רצוי בהדברות והסכמה - וחייבים לקשר את התמיכה והסיוע הממשלתי לכל המגזרים בישראל במבחני הכנסה ובמבחני אי-השתמטות. מי שרוצה לנסוע לחו"ל בגלל יישום מדיניות זו, לא נעמוד בדרכו.

לויאליות מלאה

בפני ישראל עומד גם מבחן הגרעין האירני. ככל שניתן לשפוט כיום, השנתיים הקרובות הן הזמן במסגרתו תוכרע שאלה זו. עד שתוכרע היא תעסיק בצורה אינטנסיבית את משאבי המנהיגות, הכלכלה והחברה בישראל העסקה יתירה. ראש הממשלה, שלא בורך בשיבוץ מוצלח במיוחד של בעלי תפקידים בתפקידי המפתח הביטחוניים של ישראל, ספג מהלומות לרוב ממי ששכחו מהו היחס הנכון בין מנהיגות נבחרת לבין פקידות ממונה. עליו לשנות את התמהיל מן היסוד בקדנציה החדשה של ממשלתו, כך שיוכל לסמוך על לויאליות מלאה של בעלי התפקידים הללו, וכן גם היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים, לכשיידרש להכרעות קשות ומורכבות. למעשה זו אולי הסיבה המרכזית, מלבד האמון הכלכלי שעדיין יש לו במשק, שבגינה נבחר מחדש חרף כל ההשמצות וההתקפות משולחות הרסן מבית מדרשם של דיסקין, דגן ואחרים. יש לו עתה מנדט ברור להוציא לפועל את מדיניותו, בזהירות ואחריות. לאחר המבחן הנ"ל, תעמוד ישראל להערכתי שוב בפני מערכת בחירות חדשה, ובה יתבקש הציבור להכריע בשתי שאלות: התנהלות ממשלת נתניהו על כוכביה החדשים במשבר מול אירן, והתנהלות הכוכבים מול נתניהו ובשיתוף עימו ביישום הבטחותיהם בשאלות המשק והחברה. לכן, נושא אירן אינו מוציא את נושאי הפנים והחברה, ונושאי הפנים אינם מבטלים את האיום האירני. שתי ההתפתחויות חייבות לנוע ולהתקדם במקביל, זה אינו קל ופשוט אבל זה אפשרי ונחוץ.

הבחירות האחרונות התנהלו בשקט ובסדר, ונראה שאנו עולים על דרך המלך בניהול הליך דמוקרטי בסיסי זה. עתה עוברת השאלה לשיפור הטכניקה ולביטול עיוותים. שיפור הטכניקה משמעו הצבעה פשוטה ומהירה באמצעות רשת האינטרנט והטלפונים. ביטול עיוותים, משמעו לאפשר הצבעה לכל בעלי זכות הבחירה באשר הם, ללא "קשירתם" המלאכותית לקלפי אחת במקום מגוריהם. יש אולי מי שיחששו שאפשרות כזו תקטין את אחוז המצביעים בפועל, אני אינני סובר כך. לדעתי ההשתתפות היא פונקציה של תחושת הציבור שיש לו או אין לו השפעה על הנעשה במדינה, שהצבעתו מנחה בפועל את נבחריו. אם יתקיימו ההתפתחויות המתוארות לעיל, והקואליציה החדשה לא תהיה מנגנון לטישטוש רצון הציבור וציפצוף עליו, אלא לביטוי רצונותיו והעדפותיו, תגדל גם ההשתתפות בבחירות. הקלה על המימוש בנתונים אלה, במיוחד בפריפריה ועם הכנה מתאימה, גם היא תגדיל את ההשתתפות. גידול ההשתתפות בבחירות הוא מטרה דמוקרטית יסודית וחשובה.

בבחירות הללו חזרו מקרים רבים בהם הוכח שצעירים פתוחים לשיניים ומגיבים להם, אבל שגם אצלם ל"חינוך של הבית" עדיין השפעות ניכרות, לצד חוסרים רציניים במידע ובתובנות באשר למהות הדמוקרטיה, כיצד פועלת הדמוקרטיה שלנו, מה ההבדלים בין דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית לבין שיטות אחרות - נוסח ארה"ב, נוסח בריטניה או נוסח צרפת וכו'. תפקידו של משרד החינוך הוא להפיק לקחים מנתונים אלה ולשלבם במערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית של ישראל.

נראה שתנועות המחאה של קיץ 2011 וקיץ 2012, הפנימו את המסרים שדמוקרטיה אין מנהלים בהפגנות רחוב. בהפגנות רחוב אפשר להשיג מה שהושג במצרים - הרס הקיים, ריבוי אבידות, כאוס ואובדן שליטה על ההתפתחויות. שני זרמים עקריים נולדו בבחירות אלה בעקבות המחאה - הנוטשים והמתגייסים. חלקם בלחצו הישיר של הציבור: בפריימריז של המפלגות ובתהליכי ההתפרקות הפנימית שלהן; וחלקם בהחלטה של יחידים וקבוצות להרתם ולהתגייס למען שינוי; שתי ההתפתחויות מבורכות. 53 חברי כנסת חדשים בכנסת ה- 19 הם מספר מרשים ביותר. חייבת להיות להם השפעה מכרעת על פעילות הכנסת הבאה וצריך לקוות שתהיה זו השפעה לטובה. אני מעריך שהזרם שהתגייס לתרום, ברובו, מורכב מאידאליסטים ומאנשים כנים המוכנים לתרום. עתה על המצטרפים החדשים ללמוד את החלק השני של השעור הפוליטי: לא די לשבת בכנסת, צריך גם לעבוד ואין קיצורי דרך. שינוי אמתי, כפי שהוכיחה למשל חברת הכנסת יחימוביץ', מושג בעבודה קשה, לעיתים סיזיפית, לאורך זמן, בהתמדה ובעקביות. הפעילות בכנסת היא מאבק מתמיד בין רצונות, אידיאות, אינטרסים, צרות-עין וחולשות אנוש אחרות. כמו-כן, בדרך כלל אין ארוחות חינם ומעט מאוד כיפופי ידיים מולידים הישגים ברי קיימא. ניתנת לחברים החדשים בכנסת הזדמנות להתנסות בחיים האמתיים ולהוכיח לעצמם ולציבור שגם במסגרתם אפשר לשנות, והם הינם האנשים המתאימים לעשות זאת. לא רק ראש הממשלה נבחן בכנסת, גם כל אחד מחברי הכנסת עומד למבחן ציבורי, למרות שהבחירות אינן אישיות בהגדרתן. הרמת קרנה של הכנסת כמוסד העליון במדינת ישראל היא משימה חשובה של החברים החדשים, לאחר שבכנסת ה- 18 ראינו יותר מדי מחזות מבישים. על יו"ר הכנסת, בסיוע החברים הרעננים החדשים להוביל מהלכים משמעותיים בעניין זה - גם בצורה וגם בתוכן וברמת הדיונים.
לא מעט מהמפלגות, ספגו הפעם מכות כואבות ואפילו כואבות מאוד. מפלגותיהם של לבני ומופז היו בבחירות אלה לכמעט אפיזודה חולפת. הן תהיינה לכאלה בבחירות הבאות, במיוחד אם תתמדנה להשאר באופוזיציה ולהתעלם מהמסר הציבורי לגבי הרשות הפלשתינית והתנהלותה. לקח חשוב של המפלגות שהוכו הוא לא לחפש את הסיבות מתחת לפנס, אלא בשגיאות מהותיות שעשו בדרך ניהול הקמפיין, במסרים לציבור או בחוסר מסרים ברורים ובהתנהלות מנהיגיהן. שתי המפלגות הגדולות - הליכוד ביתנו והעבודה - הן בין היחידות שקיימו פריימריז. לא הפריימריז ותוצאותיו היכו אותן אלא דווקא ניסיונות למנוע את הפריימריז, לעוות את תוצאותיהן או להתעלם מהן. מי שיחזור על שגיאות אלה, יוכה שוב. מי שדוגל בדמוקרטיה אינו יכול להפוך לאויבה המושבע רק משום שנוח לו בכך. זו צביעות נטו.

לסיכום

הבחירות הוכיחו שהציבור חכם, עשוי להיות פעיל ומפתיע והוא אינו סובלני כבעבר לסיפורי מעשיות או לחוסר מידע הנוגע לכוונות המפלגות המתמודדות על אמון הציבור - מצע ברור, מפורט וקונקרטי. המבחן הפעם, יותר מבעבר, יהיה מבחן התוצאה. הכל מבינים שאין מצב בפוליטיקה שניתן להשיג את בו כל המטרות ששמת לפניך. במיוחד נכון הדבר כשאין לך רוב פרלמנטרי מוחץ ויציב. ומאידך-גיסא, חייב להיות גבול למה שניתן לתרץ במיגבלות הכוח הפוליטי שבידי ראש ממשלה. בסך-הכל כוח זה הוא עצום וחייבים לנצלו נכון וביעילות לטובת הציבור ולמילוי משאלותיו.
"משחקי כחלון" של נתניהו בשלהי מערכת הבחירות אינם ראויים - לא הם ולא שכמותם. "תרגיל כחלון" הוא חלק מסיפור הכשלון של הליכוד-ביתנו, משום שלא לכך ציפה הציבור. ההצבעה ללפיד מבטאת מחאה וקוצר רוח ציבורי גם על הזילזול בו מצד ראש הממשלה. רוב הבוחרים העיד בדרכים שונות על אי-תמיכתו בסוציאל דמוקרטיה האדומה של יחימוביץ' ולא הזדהה עם האולטימטום שאימצה לה בסיבוב האחרון של מערכת הבחירות - או ראשות-ממשלה או אופוזיציה. באותה מידה ואולי אף יותר, לא הזדהה עם המסר הפניקיסטי של לבני. בשעת ההכרעה הפנה הציבור תמיכה מסיבית לנתיב הפנוי היחיד שדיבר אליו בגובה העיניים, נתפס כן, נקי מגימיקים ומניפולציות, אמין ותכליתי בכוונותיו. עם זאת בקרב חלק מ"אנשי לפיד" נשמעות החל מהיום השני לאחר הבחירות הערות מוזרות שלא לומר הזויות, כאילו לפיד הוא מרכיב הממשלה ולא נתניהו. אם ילך לפיד בדרך זו, יפסיד את כל הקופה. הוא עשוי אפילו להשאר בחוץ, ונתניהו ילך תוך שנתיים לבחירות חדשות כאשר השגת כל אחת ממטרותיו של לפיד רשומה על שם נתניהו ומה שלא הושג, רשום לחובת לפיד שהכשיל את השיתוף. סביר להניח שבבחירות הבאות נתניהו לא יחזור על שגיאותיו מבחירות אלה, וגם הציבור לא יחזור על הצבעתו...

אני סבור שמכאן ואילך נראה מסה קריטית גדלה והולכת לא רק של מעמד הביניים המתנהלת פוליטית באופן דומה לזה של מרבית בוחרי לפיד בבחירות אלה, אלא גם של חוגים הולכים וגדלים בקרב השכבות החלשות. כך שידר לנו למשל שוק מחנה יהודה בירושלים, יומיים לפני ההכרעה. התגובה למחדלי הפוליטיקאים תהיה המונית יותר, חדה יותר ותינתן בזמן קוואזי-אמיתי. יתכן שהמסר המבטיח ביותר העולה ממערכת בחירות זו, מסר שמבטא זרם-מעמקים אמתי ולא טרנד חולף, הוא כניסת המעמד הבינוני למעורבות מוגברת בפוליטיקה בהשפעת המצוקה הכלכלית המתגברת. מעורבות זו תגרור גם את המעמדות החלשים יותר. שתיהן יחד מבשרת חיזוק ההדגשה לדרישה לשינוי מרכז הכובד ביחסי אזרחים-ממשל ממצב בו האזרחים הם "משרתי הממשל" למצב מובהק שבו הממשל הוא מנגנון הביצוע של הריבון לטובת הריבון. אם יתברר שאלה הם באמת פני הדברים, ואין ספק ששבעה או שמונה העשירונים הנמוכים יכולים לכפות זאת בנקל על ההוויה הלאומית אם ישלבו כוחות, אנו על סיפו של עידן חדש ומבטיח מאוד במציאות הישראלית ובדמוקרטיה הישראלית.

דרך צלחה לכנסת החדשה ולממשלה שתקבל את אמונה.