מרגע סגירת הקלפיות לא חדל עם ישראל לייגע את מוחו לנסות להבין את פשר תוצאות הבחירות. לשון אחרת: מה רצה העם לומר למנהיגיו באמצעות פתק הבוחר? רוב הפרשנים הגיעו למסקנה משותפת אחת: המסר היה א-פוליטי. בפעם הראשונה מאז ששת הימים היפנו מאות אלפים עורף למחלוקת הנצחית מסביב ל"שטחים" ולפלשתינים ודרשו פתרונות לבעיות המטרידות אותם בחייהם הפרטיים, נושאים שמסביב להם מתנהלות בחירות בכל ארץ נורמאלית. כאלו אמרו: 46 שנים אתם משליכים לנו את העצם הפוליטית 'אדמה תמורת שלום' לריב עליה, ולא רק שלא נשאר עליה סימן של בשר - אף פעם לא היה שם בשר! החיים היו יכולים להיות מלאים ומספקים יותר, אילולא שלחתם אותנו לרדוף אחרי הרוח.
יש לנו ראיה לאנמיה הפוליטית הזאת. כל הסוקרים מסכימים שהם כשלו בניבוי עלייתו המטאורית של לפיד, מפני שהדבר קרה לפתע פתאום. בימים האחרונים ממש, ימים ספורים, פרץ נחשול פתקאות 'יש עתיד', והכל מסכימים שלפחות חלק גדול ממנו יצא מן 'הבית היהודי'. נתעלם לרגע מן הסיבה להתרחשות הזאת ונתרכז בתובנה הפשוטה, שכנראה מלכתחילה המצביעים האלה לא חיפשו כל כך את המטען הפוליטי, הרעיוני-אידיאליסטי, של יישובים וארץ ישראל המצוי במצע 'הבית היהודי', כי אם דברים פרוזאיים יותר כמו "שוויון בנטל", יוקר החיים, שיטת השלטון. ומשהגיעו לאוזניהם האשמות-השוא הזדוניות שהופצו ע"י מכונת התעמולה של הליכוד נגד הבית היהודי, התעופפו להם בקלות, כפרפרים, והתיישבו על פרח אחר, בעל ניחוחות דומים - "הנטל", המעמד בינוני, ממשל מתוקן. את זה הם לא מצאו ב'מרץ' השמאלנית, ב'עבודה' של שלי הסוציאל-דמוקרטית או ב"תנועה" של לבני, שבהיסטריה ניסתה לשלח אותם שוב לרוץ אחרי העצם הפלשתינית היבשה. הליכוד לא היה אופציה לקולות הפורחים האלה, מפני שהליכוד לא אמר דבר, הן בתחום הלאומי-אידיאי והן בענייני חברה וכלכלה. האמירה "תנו לי כוח כדי שאהיה חזק" היא חסרה טעם וריח, אף פרפר לא יביט לכיוון שלה.
נותרה 'יש עתיד', שאמרה את כל הדברים "הנכונים" ועליה לא נאמרה מילה רעה, במיוחד לא ע"י הליכוד שהקמפיין השלילי שלו כוון אך ורק נגד בנט. יש לציין, שבאמתחתו גם לפיד נשא מטען פוליטי אחד, מוצנע מעט - הדרישה לנהל מו"מ עם הפלשתינים - מילת קוד לחלוקת הארץ. עם זאת, בכל קמפיין הבחירות הוא דילג מעל לתפוח הלוהט הזה באופן אלגנטי, וגם בנט הבליע את התנגדותו למדינה הפלשתינית ואת תמיכתו במאחזים - בתוך שלל סוגיות דתיות, חברתיות ושלטוניות שדבר אין להן עם המחלוקת על ארץ ישראל הקורעת את העם זה שני דורות, כמעט. רפרוף הפרפרים, בקלות ובפתאומיות כזאת, מבנט ללפיד, התאפשר בגלל הדברים הרבים כל כך שבהם לשניים היו מסרים דומים ולא בגלל המחלוקת הכבדה החבויה אי שם במטענם. שניהם, בחוש המציאות שלהם, הרגישו שהציבור פוסח על המחלוקת הזאת, ובקלפי הוא רוצה לתת ביטוי לדרישה 'לצדק חברתי', זו שהוציאה מאות אלפים לשדרות רוטשילד.
אם כן, מדוע לא
שלי יחימוביץ', המייצגת בצורה הכי אותנטית את החלשים והמקופחים? מפני שהיא עושה זאת רק באופן חלקי ובין הפועלים בני טיפוחיה מצויים דווקא הוועדים הגדולים והשמנים. והעיקר - הדימוי שרוב העם הוא עני ומקופח שייך לעידן אחר. החל מן המחצית השנייה של המאה הקודמת "ההמונים" מצויים במעמד הבינוני, לא בסוציאל-דמוקרטיה. זה היה כוחה של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת אנגליה השמרנית, ששברה את כוחם של האיגודים המקצועיים אשר שיתקו את המשק הבריטי, וזאת בעזרת הרוב שכבר היה בורגני. זה המצב היום בכל מדינה מערבית מפותחת, כולל ישראל. יחימוביץ' דרשה 'צדק חברתי' לעניים והפסידה, לפיד ובנט דרשו 'צדק חברתי' למעמד הבינוני, והם המרוויחים הגדולים של הבחירות האלה. מחאת שדרות רוטשילד באה לבטא את דרישותיהם של מי שאינם יכולים לגמור את החודש, לא של אלה שאין להם במה להתחיל אותו.
שלא תהיה אי הבנה: המשלת הטיפוס החדש של הבוחרים ל"פרפרים" אין בה שמץ של זלזול. לא מתוך שטחיות, כי אם מתוך ריאליזם בריא חדל הבוחר הזה להתייחס ברצינות לסיסמאות הישנות. שוב ושוב הוא ראה איך 'השלום' הוא מקסם שוא ואיך מחנה המתנחלים, שניסו לעשות ממנו קריקטורה, נעשה לעובדה מדינית מוצקה ובלתי הפיכה של כ-400000 נפש. על כן, לא מתוך קלות דעת החליטו הבוחרים האלה, בעיקר מבין הצעירים, להתאים גם את סדר היום של הבחירות לזה שבמציאות ולהיפרד מדמיונותיהם של ברי הפלוגתא הישנים שאיבדו כל קשר עם המציאות.
המערך החדש של המפלגות ממחיש היטב את השינוי במקבילית הכוחות. לב ליבה של תוכנית לפיד היא הדרישה לגייס את החרדים והערבים לשרות חובה שוויוני, צבאי או אזרחי. את המהפכה הזאת אי-אפשר לחולל, אלא ביחד עם 'הבית היהודי'. מפני שאם שס ואגודת ישראל יהיו בחוץ, וגם הבית היהודי יהיה בחוץ (והעבודה באופוזיציה), אין לממשלה רוב. אולם, כל עוד בנט בפנים, לא יוכל לפיד להניף ביחד עם דגל שוויון הנשיאה בנטל גם את דגל "המו"מ עם הפלשתינים" ולשלם את מחירו של מו"מ כזה בצורת הקפאה חדשה ו\או נסיגה נוספת ו\או הכרה במדינה פלשתינית בעלת גבולות זמניים.זו הסיבה, למה החרדים, שהם בסך-הכל מיעוט, חגגו כל השנים האלה על חשבון הרוב: מפני שכל עוד "פלשתין והשטחים" היו המוקד הבלעדי שמסביבו נסב הכל, הן השמאל והן הימין היו זקוקים להם כי בלעדיהם אי-אפשר היה להשיג רוב. ואשר להם, אותם עניינה בעיקר אחזקת '
עולם התורה' והממסד הענק שסביבו. תמורת זאת ניתן היה לקנות את חסדיהם בעד או נגד ארץ ישראל, בעד או נגד פלשתין, לפי הצורך. המחנה החרדי נראה אובד עצות היום, במידה שמרכז הכובד עובר לנושאי הפנים ושום צד אינו זקוק להם עוד לשמש כלשון המאזנים.
על הרקע הזה נשמעים קולות, עמומים עדיין, נגד העמדת שאלת הגיוס כדרישה עיקרית של לפיד, ובעד התפשרות עם החרדים בעניין הזה, כדי להכניס דווקא אותם בכל מחיר לממשלה, על חשבון בנט שיישאר בחוץ. למה זה חשוב להם? כדי לאפשר "חידוש המו'מ", כלומר - לסלול את הדרך למדינה פלשתינית ולחלוקת ירושלים. מספר 5 ברשימת 'יש עתיד', יעקוב פרי, איש השמאל הקיצוני, נשאל בטלוויזיה על התחייבות ראש הרשימה, לפיד, שלא לחלק את ירושלים והשיב, שהעמדה הזאת טובה רק לתחילת המו"מ, אחר כך לפיד יתפשר גם על ירושלים. אם לפיד רציני בהכרזתו, מסתמן כאן סדק ראשון בחזית המונוליטית של המפלגה הזאת.
האם תתכן קואליציית ליכוד-יש עתיד-חרדים-קדימה (ואולי גם עבודה ותנועה) מסביב לדגל חלוקת הארץ, תוך הורדת יתר הדגלים והפרת ההבטחות לבוחרים שרצו אג'נדה אחרת? ואם כן, האם הגרעין הלאומי בתוך הליכוד ייתן יד למעשה אשר כזה? אנחנו נוכל לחזות את זאת מראש על-פי ההשתתפות של 'הבית היהודי' בממשלה. זה יהיה מבחן הלקמוס לסדר העדיפויות של הממשלה החדשה - כמובן בתנאי ש'הבית היהודי' יהיה באמת "משהו חדש" שלא יחזור על מעשהו של
זבולון אורלב, אשר ישב בממשלת שרון עד ש-'ההינתקות' הפכה לבלתי הפיכה, ועד בכלל.
לא ענינו ואין יכולת לענות על השאלה, מה מתרחש בדעתו ובליבו של האיש הקובע, הוא ראש הממשלה. האם נכונה הגרסה שנתניהו דווקא רצה בהתחזקותו של לפיד מפני שהוא שואף להרכיב ממשלה בלי בנט, כדי להשתחרר ממה שחנן קריסטל, שמאלן חסר תקנה, כינה ברדיו "עניבת החנק של המתנחלים", וכדי לעלות על נתיב של וויתורים ונסיגות? יתר על כן, היעלה על הדעת ששינויים טקטוניים כאלה יכולים להיות מושפעים ע"י גחמות של רעייתו כלפי בנט, כפי שטוענים בעיתונות?
נותר לשוב ולרשום לפנינו, עד כמה 'מחנה השלום' הוא כת, כנסייה, חבר אנשים מהופנטים, ששום מציאות אין בכוחה להוציא אותם מתוך עולם ההזיות שלהם. לא נמצא ולו אחד מן הכוהנים הגדולים של אוסלו ש-יכה על חטא נוכח 1500 ההרוגים היהודים ואולי 5000 ההרוגים הערבים, רבים מהם חפים מפשע, יחד עם עשרות אלפי הפצועים משני הצדדים, שנפלו קורבן ל"שלום" הזה - תמורת לא-כלום. שנתם של
שמעון פרס ויוסי ביילין לא נדדה בלילות. ומתוך לגיון המצדדים בנסיגה מן הגולן לא נשמע ולו קול אחד של הודיה - ברוך השם שלא התפתינו 'לנגב חומוס בדמשק'! גם בתוך רעם פיצוצי הקטיושות, איש מן ההוגים והמבצעים של הגירוש הגדול לא הוציא אף ציוץ של חרטה. אפילו המתחולל במצרים, בלוב ובתוניס אינו מביא אף אחד מהם לידי הרהור שני.
ללמדנו, שבעוד אשר בעם נרשמת התפכחות גדולה, בתוך כת-השלום לא נשתנה מאומה, גם לא בקרב חברי הכת הפזורים במפלגות החדשות. בסוגיה הזאת כדאי לעקוב מקרוב אחר אחד האידיאולוגים של מפלגת 'יש עתיד', עופר שלח. האיש הוא מן האדוקים הקיצונים ב"דת השלום", ובאותה העת גם הוגה ומנסח של תוכנית "השוויון בנטל" של מפלגתו. הבה ונראה מה יעשה שלח, מה יעדיף אם יצטרך לבחור באחד בלבד מבין שני דגליו? את מי ירצה לראות בממשלה, את בנט או את דרעי? ומה יהיה מוכן לשלם לדרעי כדי שיאפשר לו "לחדש את המו"מ" עם שליט רמאללה, שכמו תמיד יהיה רק מתן ומתן?
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
