התביעה המופרכת של ענת קם

נניח שגנב פורץ לחנות תכשיטים, גונב משם את התכשיטים ומוכר אותם לסוחר ברכוש גנוב.

במעמד מכירת התכשיטים חותמים השניים על הסכם סודיות ובו סעיף מיוחד הקובע שבמקרה שמי מהשניים יגלה, אפילו בטעות, דבר העסקה והעניין יגיע לידיעת המשטרה - יהיה עליו לפצות את חברו על כל הנזק שייגרם לו עקב כך.

כעבור כמה ימים הסוחר, כטוב לבו ביין, מפטפט ומספר לחבריו אודות הגנב שממנו קנה את התכשיטים.

לא עובר זמן רב והסיפור מגיע לאוזני המשטרה שעוצרת את הגנב והסוחר, השניים עומדים לדין ונשלחים לבית הסוהר.

או אז בא הגנב אל הסוחר בדרישה לפצותו על כך שבפטפטנותו וחוסר זהירות מצידו של הסוחר הוא הפר את החוזה שנחתם ביניהם בזמנו - דבר שהוביל למאסרו - על כל הנזקים שנגרמו לו בשל כך.

האם בית המשפט יחייב את הסוחר לשלם פיצויים לגנב על-פי החוזה שנחתם ביניהם? התשובה ברורה על פניה. המדובר בחוזה בלתי חוקי ובית המשפט ישליך את התובע/הגנב מכל המדרגות.

וכפי שקובע חוק החוזים: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל"

והנה אנחנו למדים שענת קם, שגנבה מהצבא תכשיטים בדמות מסמכים סודיים, ויושבת עתה בבית הסוהר, דורשת מעיתון הארץ לפצותה בסכום של 2 מיליון שקלים, וזאת - עקב התנהלות העיתון בפרשה, שבעקבותיה הגיעה קם לבית הסוהר.

עורך דינה של ענת קם מדגיש במכתבו להארץ כי: "היא דרשה ממנו (מאורי בלאו העיתונאי) כי כתנאי למסירת המסמכים, הוא לעולם לא יגלה מהיכן הגיעו אליו המסמכים".

וממשיך הפרקליט וטוען שהסכום הנ"ל של 2 מיליון שקלים הוא לצרכי פשרה, ואם הדרישה לא תענה - תוגש תביעה לבית המשפט.

ברור הדבר, שמבחינה משפטית גורלה של תביעה שכזו יהיה כגורל התביעה של גנב התכשיטים שתובע את הסוחר שקנה ממנו את הסחורה הגנובה.

אלא שענת קם סקרנית לדעת אם עיתון הארץ ייגרר להליך משפטי פומבי ומביך, או שמא הוא יעדיף לזרוק לה כמה גרושים כדי לחסוך מעצמו את המבוכה.