ציר לפידבנט: ביי-ביי ביבי

איש לא הופתע מן הראיון שבו נשאל יאיר לפיד אם הוא יהיה ראש ממשלה. איש בוודאי לא הופתע מן התשובה: "אני מניח שכן". המאמי הלאומי חדור מוטיבציה אינסופית, ועל כך אין לשפוט אותו לחומרה. להפך. ראוי לו לאדם שנבנה מאהדה ציבורית גדולה, ללכת עד הסוף. כמאמר האמרה הידועה: "נותנים לך, קח". הישראלים אוהבים סאה גדושה. צלחות ענקיות עם מנות שלא ניתן לסיים. "פנק אותה". מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. עד שמגיע החשבון, אבל אותו, כידוע, במיוחד בגזרה הפוליטית, לא משלם המזמין אלא המצביע.

הציבור נותן, יאיר לוקח. זה קרה לפניו וזה יקרה אחריו.

כל ראשי הממשלה היו שם, כולל נתניהו עצמו שכבר מכיר את התחושה של הרגע שאחרי, כאשר לאחר לילה סוער, הציבור מזמין לך מונית one-way. אז כשנתניהו מספר לעיתונות (באמצעות "מקורבים" כמובן), על כך שאצל יאיר לפיד "עלה השתן לראש", יש לסמוך עליו שהוא יודע על מה הוא מדבר. מן הסתם, זו היכרות ממקור ראשון. בהיעדר הסמכה רפואית באורולוגיה, ניתן רק להניח שנתניהו מכיר את הסימפטומים מקרוב. אם לא כן, מדוע ילעג כך למי שהוא עצמו רואה בו שותף בכיר לקואליציה הבאה.

נתניהו מכיר את התרחישים בראשו של לפיד. "הופרדו בלידתם".

נפתלי המום לא פחות מיאיר בנוגע להצלחתו בבחירות, אך ההלם קצת יותר נמוך. נמוך כמספר המנדטים. אולם, הבנט עצמו, להבדיל מכוחו האלקטורלי, חדור מוטיבציה לא פחות מאשר אחיו האובד ששב הביתה לחיקו החמים של הימין הלאומני. בנט מצא עצמו מוביל את חובשי הכיפות הלאומיים עם נטייה חזקה, אולי חזקה מדי, לעבר חובשי הכיפות הלאומנים. במחנה אורית סטרוק וחבריה האידיאולוגיים, נשמעים יותר לרב דב ליאור ודומיו, מאשר בנט היה רוצה. חצוי בין הצלחה לאומית לכישלון לאומני, בחר בנט לחבק חזק את יאיר לפיד, כדי למתן את ערוגת השוטים שצמחה על אחוריו. בנט מונע אידיאולוגיה, אבל במקרה נתניהו, לא יהא זה הרב שיקבע, אלא דווקא המשותף הרב עם לפיד. גם האגוטריפיות, וגם הרצון העז להוריד את נתניהו.

בנט בא בגלל המחיר (אחי זה הכי), אבל נשאר (בברית עם לפיד) בגלל השירות (ביחד הם סוגרים על נתניהו ומסוגלים להחליפו).

רבות דובר, הושר, סופר ונאמר, ממקור ראשון, שני ושלישי, על האופן שבו תופסת הגברת את תפקידה בחיים הציבוריים. אין זה מעניינו של הציבור כיצד היא לופתת את בעלה, ואיך, מדוע או כמה באמת היא משפיעה עליו או הוא נענה לגחמותיה. אלה עניינים שבינו לבינה, למרות ועל-אף היותו ראש הממשלה. מאידך-גיסא, ככל שהדבר נוגע להשפעותיה על ראש הממשלה (להבדיל מהשפעותיה על בנימין נתניהו האיש, הבעל, האב), להשפעות אלה יש עניין ציבורי, ועוד איך.

כאשר הגברת מעורבת במינויים, מראיינת מועמדים ומטילה מורא על האיש שנבחר על-מנת למנות מינויים, היא חורגת מתחומי התקין לעבר תחומי הפלילים. גם אם אין במעשיה משום "השפעה בלתי הוגנת" כהגדרתה המשפטית, יש בכך פגם מוסרי, וטעם לפגם במישור הציבורי.

למציאות יש דרך משלה לגמול לעברייני-מוסר. מעבר לכל סדרת המינויים הפוליטיים שהייתה מעורבת בהם, מבקר המדינה, רמטכ"ל, מפכ"ל, יועמ"ש והשד יודע מה ומי עוד ברשימה, הגיע זמנה לשלם. הווטו על נפתלי בנט, יגבה ממנה את המחיר הגבוה ביותר מבחינתה. את מעון ראש הממשלה תאכלס בקרוב גברת אחרת, רק בגלל הווטו הזה. הוא שנאמר: האגו גובה את מחירו, בראש ובראשונה, מבעליו.

צמד חמד לפיד את בנט. השני אמור היה להיות הפתעת הבחירות, הראשון לקח ממנו את הבכורה ועקף אותו בישורת האחרונה. בנט השקה את איו"ש מרעננה, לפיד השקה את תל אביב מרמת-אביב, ועוד 50 ערים וישובים בכל הארץ. את המלקוש המדיני הוא המטיר דווקא באריאל, המעוז של אחיו.

תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם, ולא משום שהם הפכים אידיאולוגיים, אלא בעיקר משום שבנט מונע מאידיאולוגיה ולפיד מונע מפרשנות שלו לשאלת "מהי אידיאולוגיה". בנט חזק יותר ערכית ומוסרית, לפיד חזק יותר כי הוא חלש מוסרית וערכית. במגרש הפוליטי, ערכים ומוסר כובלים אותך. בנט יעמוד למשפט ההיסטוריה האידיאולוגית שלו מול רבנים המפרשים את מאזן התשלום בין דם לאדמה עם נטייה מובהקת לטובת האדמה. לפיד יעמוד למשפט ההיסטוריה מול יעקב פרי או יואל רזבוזוב.

ולמרות התהום האידיאולוגית, הצמד הזה ילך ביחד והציר המשותף שלהם יחזיק מעמד. נתניהו לא יכול להקים ממשלה איתם ולא יכול בלעדיהם. כל עוד הם אוחזים זה בזה עד לרגע המכריע, בו יאלץ נתניהו להודיע לנשיא שנכשל בהקמת קואליציה, כל עוד שניהם אוחזים זה בטליתו של זה - נתניהו מחוץ למשחק.

הציר הזה יוליד את מסכת "ביבי מציעא", של "שניים אוחזים בטלית". ביבי יפול אם ימשיכו לאחוז יחדיו. את הוויכוח על הירושה, הם ינהלו לאחר שהרכבת הממשלה תוטל על לפיד, כראש הסיעה הגדולה ביותר לאחר נתניהו.

ביידיש אומרים: אז מען דארף דעם גנב, שנייט מען אים פון די תליה (כשנצרכים לגנב, חותכים את חבל התלייה).