הימים הם ימי "חגיגה לדמוקרטיה". למרות שמסורת שלטון העם מיוחסת ליוון העתיקה, העיקרון לפיו הרוב קובע מופיע כבר בפרשתנו: "לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות". אכן, מהסיפא של הפסוק "אחרי רבים להטות" למדו חז"ל, שכאשר יש ספק, הולכים אחר רוב הדעות.
אמנם הדברים מופנים לדיינים היושבים במשפט, אבל עיון בחלקיו האחרים של הפסוק מלמד אותנו תובנות לגבי ניהול מצבים של ריבוי דעות ואי-הסכמה בין אנשים בכלל. כדרכנו, נתמקד בהיבט הארגוני, אך כוחם של הדברים יפה גם למישור החברתי והפוליטי.
כאמור, אומנם יש חובה להישמע לדעת הרוב, אך מחלקו הראשון של הפסוק למדו חכמים את החובה על האדם שלא לבטל את דעתו שלו מפני דעת חבריו בשלב הדיון בדעות השונות. כדברי הרב יעקב צבי מקלנבורג, מרבני גרמניה במאה ה-19, בפירושו "הכתב והקבלה": "והנה מטבע לב האדם שיסמוך על הדעת הגדול ממנו בחכמה, וכשישמע להיכן דעתו נוטה יסכים עימו, מבלי שים לבבו לחקור באותו דבר, והנטייה הזאת אסרָהּ הכתוב". על האדם המשתתף בדיון לגבש לעצמו את דעתו על הסוגייה הנדונה באופן עצמאי, ולא לבטל את דעתו ביחס לדעתם של אחרים, גדולים ככל שיהיו.
האחריות להשמעת הדעות השונות חלה לא רק על משתתפי הדיון, אלא גם על מנהל הדיון - שהוא בהרבה מקרים גם מנהל הארגון. למשל, מילות הפסוק "ולא תענה על רִב", כאשר המילה ריב מופיע בכתיב חסר, הביאו את חז"ל לדרוש "ולא תענה על רב - לפיכך מתחילים בדיני נפשות מן הצד". שואלים קודם לדעתם של הדיינים הזוטרים, היושבים בצד, ולא את דעתו של הרב, הגדול שבמרכז תשומת הלב. על-ידי כך מונעים מצב שהדיין הצעיר יבטל את דעתו מפני הגדול, או לחלופין שהשמעת דעתו הסותרת תתבטא כהתרסה כלפי הגדול שדעתו הושמעה קודם.
השמעת כל מגוון הדעות בדיון כה חשובה, עד כי אם התקבלה החלטה פה אחד, הדבר משקף פסול בהליך הדיון. כך, אם נוצר מצב שכל הדיינים אומרים על הנאשם שהוא חייב בדיני נפשות, הרי הוא פטור! אם אין ולו דיין אחד שרואה את הדברים מזווית אחרת, אזי יש חשד כבד לכך שהדיינים הושפעו אלו מאלו או מגורם חיצוני (למשל אווירה ציבורית או דעה קדומה לרעת הנאשם).
וכעת נחזור לתחילת דברינו: אם הדיון התקיים תוך נקיטת אמצעי זהירות אלו, של מתן מקום ו
כבוד להשמעת מגוון דעות ודיון ענייני על אודותיו, אזי מתקיים הציווי של "אחרי רבים להטות" - יש לקבל את הכרעת רוב הדעות כהחלטה מחייבת. "אם כפי שִכלו וחקירת ליבו ידון כך, וחבריו חולקים עליו, אף על-פי שאין דבריהם נראים בעיניו חייב לשמוע להם, ולבטל דעתו ולעשות כאשר יורו הרבים", ממשיך בעל "הכתב והקבלה".
כאשר עוסקים בניהול אנשים, מציאת האיזון בין מחשבה חופשית לבין עבודת צוות היא מהאתגרים החשובים ביותר הניצבים בפני מנהל. הקושי נעוץ בעובדה שאותם חברי צוות שחושבים באופן עצמאי מעדיפים לעיתים גם לפעול באופן עצמאי, ואילו אלו ששמחים לפעול כקבוצה, לעיתים גם מבטלים את דעתם האישית כדי להבטיח אווירה טובה בין חברי הקבוצה.
מודעות לבעיה ויישום העצות שלעיל יעזרו להביא לידי כך שהידיים אומנם יעבדו ביחד, אך הראשים יחשבו באופן עצמאי ויצירתי, וקולו של כל אחד יישמע בהתאם.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
