ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו

בתוך מגוון רחב-היקף של נושאים שבפרשת השבוע, פרשת משפטים הכוללת 53 מצוות וסימנך "גן מצוות" [מדרש גם] ואשר תוכנה העיקרי עוסק בנושאים ובעניינים שבין אדם לחברו, מופיע סיפור שחתימתו נראית תמוהה ביותר, וב"קצירת האומר" נסכמה: ה' מבקש ממשה שיעלה אליו כשאהרון, נדב, אביהו ו-70 מזקני ישראל ילווהו עד למרגלות הר סיני. כמו-כן, משה מתבקש "לספר" לעם "את כל דברי י-ה-ו-ה" והעם אומר: "כל הדברים אשר דיבר י-ה-ו-ה נעשה". בהתרגשות הוא בונה מזבח "תחת ההר", כותב את דברי האל ב"ספר הברית" ומקריא זאת "באוזני העם". ושוב, העם אומר ומוסיף: "כל אשר דיבר י-ה-ו-ה נעשה ונשמע".

התורה ממשיכה ומתארת שמשה ופמלייתו המכובדת רואים את "אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל ותחת רגליו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר... וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלוֹהִים וַיאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". הייתכן?! האם אין חלקו האחרון של התיאור בבחינת "תרתי דסתרי"?! אתמהה.

וגם אמנה, פרשני התורה נחלקו בהסבר הדברים. יש שראו את תיאור ראיית האלוהים רק כ"מחזה נבואי" ולא ראייה ממשית בעין אנושית [הרמב"ן, הראב"ע, החזקוני]. יש הטוענים שאכן משה ופמלייתו ראו בעיניהם את האלוהים ואף "נתחייבו מיתה". אלא, שה' לא רצה "לערבב שמחת התורה במיתתם" [רש"י].

ולגבי עניין האכילה והשתייה, הרס"ג טוען ש"לא הייתה ממש אכילה ושתייה". אבל, מאחר שלא מתו במגפה בגלל ראייתם את האל "המשיכו לאכול במשך חייהם". לעומתו, רש"י ופרשנים נוספים טוענים שאכן, הייתה שם "אכילה (ושתייה) מן השלמים והזבחים" משום "שעשו משתה ויום שמחה כאשר יעשה הכוהן הגדול בצאת יום הכיפורים". הראב"ע טוען "כאילו היו אוכלים ושותים" משום "שנהנו מזיו השכינה".

שמחה של מצווה

ולנו נראה להוסיף פן רעיוני חשוב ואשר ניתן ללמדו מסמיכות העניינים של "ראיית האלוהים" [=השכינה] - מחד-גיסא, ושל "אכילה ושתייה" - מאידך-גיסא, קרי: זהו פן יישומי בחייו של היהודי בעבודת ה', כפי שראיתי במאמרו של חברי ורעי, הרה"ג אהרון רון-אל הי"ו, רב עדת קהילת תימן בעיר באר שבע, כדלקמן:

מארי רימון בן עמרם זצ"ל שהיה רב מחוז שרעב (תימן) הבחין שאחד מתלמידיו לא הגיע לבית המדרש כבר מספר ימים. בערש"ק פרשת "משפטים" הלך הרב לבקרו. לתדהמתו, ראהו מסב על שולחנו ואוכל ארוחה דשנה. בריאותו ותיאבונו נראו תקינים לחלוטין. כשראה התלמיד את הרב בפתח, הפסיק את אכילתו וקם נרגשות לקבל את פני רבו. הרב גער בתלמידו ושאלו לפשר הפסקת אכילתו. שהרי, לא ייתכן שאדם יעזוב את "השכינה" ויפנה לקבל ולהקביל פני "בשר ודם". התלמיד היה נבוך וביקש לדעת "מה הקשר בין השכינה ובין סיר הבשר?" הרב השיבו בנועם ואמר: "והלא מקרא מפורש הוא בפרשת השבוע: 'ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו'?!

מכאן אנו למדים, הסביר הרה"ג אהרון רון-אל הי"ו, שפעמים האדם יכול להגיע למדרגה של "וידבר אליי זה השולחן אשר לפני י-ה-ו-ה". זאת, באם נשמור על מצוות ה' חשובות הקשורות לאכילה ושתייה, כגון: נטילת ידיים, המוציא, בציעת הפת, דברי תורה, ברכת המזון ועוד. ומאידך-גיסא, אדם שאינו מקיים ומבצע את המצוות הקשורות לאכילה ושתייה ואינו מרגיש את "קרבת האלוהים" אף בהקשר הפיזי הלזה, עליו אפילו לא נאמר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". קרי: מי שיושב ליד "אבוסו" ואינו מכיר "את קונהו", את בוראו, הרי הוא גרוע אף משור וחמור.

"שפלותו ואפסיותו של האדם פעמים ניכרת דווקא מתוך זה שהוא תלוי בסיר הבשר או/ו בקנקן המים שלו. אדם היודע להכיר תודה לבוראו על-ידי עשיית המצוות הנ"ל ולמותר לציין שאם עושה הוא זאת מתוך שמחה של מצווה, מתוך שמחת החיים שהעניק לו הבורא, אשריו ואשרי חלקו" [מדרש גם].