החיוך המיותר של שלי יחימוביץ'

טקס הפתיחה של הכנסת ה-19 שודר בטלוויזיה וזכה לשיעורי צפיה גבוהים. אני הדרתי את עצמי ממנו. ההרהורים על הטקס שלא ראיתי בטלוויזיה, העבירו אותי לחשוב על השפעת הכלי הזה על הבחירות. חיקוי למעצמה הנערצת - ארצות הברית.

כבר זמן רב שמתי לב שחברי קונגרס, סנאטורים ושרים אמריקניים נראים תמיד מצוחצחים ומלוטשים. רצוי, גבוהים. דוגמה נאה לכך הנשיא אובמה - שחור, אבל נאה.

במערכת הבחירות האחרונה אצלנו לא התחרו מפלגות. עמדו לבחירה אנשים. רק ראשי המפלגות. הם הסתירו היטב את הבאים אחריהם ברשימה, כאילו אלה אינם חשובים. על מצעים אין צורך לדבר, כי הבוחר אינו מאמין למצעים והנבחרים יודעים שלא יקיימו את המצע.

אחרי הבחירות נשלפו הסכינים במפלגת העבודה על-ידי הח"כים המאוכזבים ממספר חברי הכנסת שהביאה יחימוביץ'. לדעתי, את הירידה של מפלגת העבודה בסקרים יש לתלות גם בטלוויזיה: שלי יחימוביץ' שהצטיינה כעתונאית, בתפקידה הנוכחי אינה עוברת מסך. יועצי התקשורת שלה, שבאו מארצות הברית, ארץ החיוכים המזוייפים, שגו קשות כאשר המליצו לה לחייך. לחייך. לחייך.

מאז התחלת מערכת הבחירות, העתונאית הקשוחה, שלא היססה לקטול את מרואייניה בשידור, הציגה כל הזמן פנים עליזות ו...לא משכנעות. כידוע, הבוחרים מצביעים מהבטן, לא מהראש. הסתכלו, חשבו על תוכנית ריאליטי והצביעו להדחה - פחות מנדטים למפלגת העבודה.

לעומתה, המקס ומוריץ של הפוליטיקה, יאיר לפיד ונפתלי בנט שיחקו אותה. האחד בעל ניסיון טלוויזיוני רב והשני בעל כשרון מלידה. כתבתי כבר על כך שצופי הטלוויזיה בחרו בפנים היפות ויאיר לפיד יפה יותר.

נוכח חשיבות הטלוויזיה, נזכרתי בממשלת האחדות הלאומית של יצחק שמיר ושמעון פרס. באותה תקופה צפיתי בשני המנהיגים והתרשמתי לטובה מיצחק שמיר, האיש הנוקשה, הסרבן, שאומר תמיד "לא". התרשמתי פחות משמעון פרס, האיש שמתאמץ להיות נחמד. הוא עשה זאת בהיותו פוליטיקאי מן השורה, בהיותו שר, ראש ממשלה וגם היום, כשהגיע לפיסגה. פתר לי את החידה פרשן פוליטי מיומן, שהכיר את השניים מקרוב: "יצחק שמיר הוא איש חם ושמעון פרס הוא איש קר וזה עובר את המסך".

ד'יזראלי, ראש הממשלה הטוב ביותר בבריטניה, לא היה נבחר היום לפרלמנט. שלי יחימוביץ' עברה בקושי.