אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

אומרים שבמדינת ישראל צורת השלטון הנה דמוקרטיה. לא נתווכח על אמירה זו כעת; בעבר הבענו דעתנו לא אחת ואף נטינו לקבוע כי הדמוקרטיה אצלנו הנה מסווה לבולשביזם השולט כאן. כעת ננסה להבין את ההבדל בין צורות ממשל שונות, ומהי צורת הממשל העדיפה, בהתייחס לפרשת השבוע שלנו, פרשת וישב. קודם נביא את הטקסט במלואו:

(בראשית ל"ז) א וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: ב אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב; יוֹסֵף, בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם: ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו, כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו; וַיִּשְׂנְאוּ אתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ: ו וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם; שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: ח וַיּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ, עַל- חֲלֹמתָיו וְעַל-דְּבָרָיו: ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר; וַיְסַפֵּר אתוֹ לְאֶחָיו; וַיּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי: י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיּאמֶר לוֹ, מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ; הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר:

ראוי להתבונן היטב בפסוקים אלו; עשינו זאת בשנים קודמות בהקשרים שונים; וכמובן, לא נלאה את קוראינו במיחזור רעיונות. הפעם כאמור, נבדוק מהי צורת הממשל הרצויה על-פי הטקסט שלפנינו.

מפשט הכתובים עולה כי בין יוסף לבין אחיו מתחולל מאבק על שליטה; כמו בהרבה בתים, גם בזמננו, זה מתחיל במאבק על לבו של האב (או על לבה של האם), אבל כאן זה נמשך למחוזות נוספים כדלהלן :

ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו; וַיִּשְׂנְאוּ אתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁל בָּנוּ?

עד כאן זה עלול לקרות בכל בית, ובשנים קודמות עמדנו על המסרים החינוכיים של פרשה זו; אבל ההמשך הנו ייחודי ובו טמונים מסרים מדיניים המקרינים אלינו ישירות:

ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ: ו וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם; שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: ח וַיּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ, עַל- חֲלֹמתָיו וְעַל-דְּבָרָיו:

המסר כאן ברור לגמרי; יוסף מצפה לא רק לשלוט על לבו של האב, אלא גם ישירות על אחיו. והם כמובן מבינים את הרעיון המסתתר מאחורי החלום ומגיבים:

ח וַיּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ, עַל- חֲלֹמתָיו וְעַל-דְּבָרָיו:

אחדים מפרשני התורה התחבטו בשאלה מדוע כפלו האחים את הסתייגותם: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁל בָּנוּ? ואם כפלו - בטח יש הבדל בין מלוכה לבין ממשלה, מה ההבדל?

היטיב לתמצת את ההבדל הפרשן ראב"ע; מלך, מולך על עם אך ורק ברצון העם, בעוד ממשלה שולטת גם שלא מרצון:

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ או מָשׁוֹל תִּמְשׁל. אנחנו נשימך מלך?! או אתה תמשול בנו בחזקה?!

מעניין. עד היום, בכל דברי התעמולה לטובת הדמוקרטיה, התייחסו למונרכיה כאל דיקטטורה או לפחות כאל שלב מקדים לקראתה; צורת שילטון השוללת מן הנתינים את חופש הבחירה, שלילה מוחלטת. והנה אומר לנו ר' אברהם אבן עזרא, כי את המלכות מקבלים ברצון, בעוד ממשלה - יכול שתכפה עצמה על עם. יכול להיות שעד היום לא הבנו מהי צורת השלטון הנקראת מלוכה ולאן מובילה צורת השלטון הנקראת דמוקרטיה? יכול להיות.

אבל כדי להיות בטוחים, נצטרך לבחון את היחס בתנ"ך לצורות הממשל השונות. ונתחיל עם שאול המלך:

שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ

כדי להבין את הסיפור של המלכת שאול, צריכים להביא קצת רקע אודות התקופה שקדמה להמלכתו. הפסוק המאפיין ביותר את אותה תקופה, המכונה אצלנו תקופת השופטים, הנו:

(שופטים כ"א) כה בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:

פסוק זה מופיע פעמיים בספר שופטים ועוד פעם אחת כתוב בקיצור: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל.

ככלל, מה שמתאר ספר שופטים זו תקופה ממושכת של כאוס; מדי פעם היתה שם ממשלה, שראשה כונה 'שופט'; אבל לא היתה רציפות שלטונית כי כל שופט הנהיג את הנורמות האישיות שלו, שהיו שונות משל קודמו; והתוצאה כאמור היתה כאוס. שם, זה הגיע עד לכדי מלחמת אחים בה נפלו רבבות מישראל, ושבט בנימין כמעט הוכחד כליל.

ואם אצל מישהו עולה אסוציאציה המתקשרת לתהליך שמתחולל אצלנו בעשרות השנים האחרונות ועדיין לא נגמר - אז הוא כנראה מאד מחובר אל המציאות.

השופט האחרון היה שמואל; היו בו כל המעלות של מנהיג, ובנוסף לכך היה נביא, כך שבימיו העם הרגיש די טוב. עם זאת, כאשר החל להכשיר את בניו למנהיגות - התברר כי אינם הולכים בדרכיו והעם פנה אליו, לכאורה כמו שבדרך כלל פונים אל נביא:

(שמואל א, ה) ה וַיּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ, לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם:

נוסח הפניה לא מצא חן בעיני שמואל, ובצדק. הם ביקשו ממנו כמנהיג, למנות מנהיג/מלך חלופי; היה להם לבקש ממנו כנביא, להציג את הבעיה לפני ה' ולבקש פתרון. למרות זאת ה' מורה לשמואל להיענות לבקשתם ומצביע בפניו על שאול. מסיפור זה נוצר הניב המפורסם: 'ביקש אתונות ומצא מלוכה' אבל כדי להבין את זה צריכים לקרוא את הפרק (שמואל א, י); לענייננו, חשוב כיצד מתואר במקרא המלך המיועד:

כב וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד בַּה' הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיּאמֶר ה' הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים:

הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים

עוד מעט תכלה הקצבת המלים שנקבעה לטור זה, ורק עכשיו אנחנו מגיעים אל נקודת העניין; שאול מתחבא ממורא התפקיד. כאשר כבר מוצאים אותו, הוא נאלץ להתייצב: כג וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה:

מדובר על גובה רוחני, לא על גובה גשמי. גובה רוחני זה, בא לידי ביטוי בעובדה שהוא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים; כמו כל מנהיג אמיתי בישראל, הוא עניו ואינו רואה עצמו ראוי לתפקיד. ודווקא הערכה עצמית זו, היא המכשירה אותו לתפקיד הנעלה.

כמו משה רבנו ועוד רבים אחריו, הוא בטוח שמצד יכולותיו האישיות הוא אינו ראוי להיות מנהיג. יכולנו להאריך בכך עוד הרבה, אבל אין כאן המקום.

בהמשך, מתברר למרבה הצער כי גם ממדרגה כזאת נעלה אפשר ליפול, וזה מה שקרה לשאול. אז אם מגובה רוחני כזה אפשר ליפול - למה יש לצפות ממנהיג בעיני עצמו המכריז: אני אני?

מצורף קישור לאירוע מרתק שהתרחש השבוע במפלגה שהיתה פעם מפלגת שילטון ועדיין טוענת לשילטון במדינה. "הכוכב" היה מי שבעיני עצמו הנו הטוען העיקרי לכתר המנהיגות. אמרנו אירוע מרתק והתכוונו לאירוע מחליא. סליחה על הביטוי. אם אלה המועמדים להנהיגינו - אי אפשר לצפות לשום דבר טוב שיצמח מהם.

גדול הפיתוי להביא כמה ציטוטים/צימוקים מאותה התכנסות; לא נעשה זאת כי ענייננו הוא בעיקרון ולאו דוקא בפרטים. העיקרון זהה בכל המערכת הפוליטית שלנו; ההבדלים בפרטים אינם משנים את המהות ועל כן לא נעסוק בהם.

אומרים שפעם היה פה אחרת; לענ"ד השוני הוא רק בגובה הכריזמה של המנהיגים, שאז היתה גבוהה ועכשיו, כל אחד בטוח שהוא יותר מתאים.

זה מה שמזמינה הדמוקרטיה כדרך שילטון וזה מה שקיבלנו. הגיע הזמן שנתפכח ונשנה את שיטת הממשל, כי חפצי חיים אנחנו.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.

___________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'