חרם? על ראשי ה"מוחרמים" בוער הכובע

במוצאי שבת (2.3.13), בא ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה ובקש ממנו לאשר לו מועד ב', במעשה המרכבה. "נחוצים לי עוד שבועיים", אמר, "כדי שארכיב ממשלה. אומר לך בגילוי לב, לא הצלחתי להרכיב ממשלה עד עכשיו, בגלל החרם שהטילו על החרדים. "חרם" אמר "אינו מדרכו של עם ישראל. חרם הטילו על מוצרים שמיוצרים ביהודה ושומרון. איך מטילים עכשיו חרם על החרדים?"...

אלא שנתניהו שכח פרקים חשובים בתולדות עם ישראל. אלופי החרם אינם החילוניים או נושאי הכיפות הסרוגות. אלופי החרם הינם החרדים דווקא. מושאי החרמות והגידופים שלהם (בדרך כלל הדברים הללו "הולכים" טוב ביחד, כתבשיל ותבליניו), הם, איך לא, מדינת ישראל, הציונות וכמובן החילוניים. והרשימה ארוכה.

וננסה להזכיר ממש על קצה המזלג את החרמות שהפכו לפרשות דרכים של ממש בתולדות היחסים בין החרדים והמסורתיים - חילונים. נתחיל בפרשיה שאיננה ידועה כל כך: ב-1944 הצליחו המוסדות הציוניים וקסטנר, כיוזם וכמוביל המבצע, להוציא את רכבת קסטנר מגיא ההריגה בהונגריה לשוויץ. על סיפונה למעלה מאלף ניצולים. בין הניצולים היה גם ר' יואל טייטלבאום מסטמר, נכדו של מייסד החסידות שעל שמו היא גם נקראת. אחד הדברים הראשונים שעשה ר' יואל המנוח היה לכרוע ברך על אדמת שוויץ ולקלל קללות נמרצות את התנועה הציונית ואת כל מה שהיא מבטאת. החסידות מאז מחרימה את ישראל. ביטוי סמלי לכך נעשה, כאשר הביאה לארה"ב קבוצת עולים מתימן לפני עשור. כדי שלא יזדהמו בזיהום הציוני, אף אילצו אותם ללמוד אידיש.

עוד חרם שזכור, ולא לטוב, הוא זה שאיימו רבנים חרדים להטילו על הראשון לציון, הרב שלמה אליהו זצ"ל, בגין ההקלות שביקש להחיל בפסק הלכה מיוחד על החקלאות ועל החקלאים היהודים, ששנת השמיטה הייתה עלולה להכרית את מטה לחמם. הרב נאלץ לחזור בו מאימת החרם...

אבל גולת הכותרת בחרם ובנבדלות שהקימה ומבססת העדה החרדית, באה לידי ביטוי טוב יותר במאמר שכתב אחד מראשיה, הרב ישראל אייכלר לפני מספר שנים (הוא אף חזר על כך ב"פופוליטיקה)
וכה כתב כב' הרב, תחת הכותרת "נפרד כידידים": "אין עם אחד ולא יהיה עם אחד. בלי אמונה אחת ותורה אחת... עלינו להיפרד לשלום כזרים. חרדים לחוד וחילונים ציונים לחוד. במקום להלחם זה בזה כאחים"...

מוטיב זה, שלמעשה שאוב מהווי הגטו, הינו לא "רק" כפשוטו. הוא בפועל, מעין חרם למהדרין, משום שהוא מבטא תחושת סיאוב מעצם האפשרות של חיים משותפים. בביטויים כאלה לא השתמשו היהודים בגולה כלפי הגויים עמם שכנו... מיותר להזכיר שכבוד הרב לא ציין שבהפרדות זו, החרדים ימשיכו להיות סמוכים אל שולחן המדינה הציונית. היא זו שתממן להם את החרם.

למען הקיצור לא הזכרנו כאן את הפרשיות העגומות של הדרת נשים, את האפרטהיד כלפי תלמידים אתיופיים... קיימת רשימה ארוכה של חרמות למיניהם שמקורן ברצון ההתבדלות של החברה החרדית ותחושת המיאוס שלה כלפי כל האחרים.

החילוניים והדתיים - ממלכתיים אינם מחרימים את החרדים. הם מוחרמים על ידם. כל תושב ישראלי מהמגזרים הנזכרים באוכלוסיה, יחוש תחושה של הקלה גדולה ושל שביעות רצון עמוקה, אם החרדים יתקרבו, ולו במקצת, אל אורחות החיים של אחיהם. השירות בצבא או בשירות לאומי, הוא בבחינת נייר לקמוס לבחינת נכונותם זו, שגם תביא לפיוס לאומי ולהפרכת טענות החרם של אלה כלפי אלה.