בנייני האומה וכיכר תחריר

המטרה האמיתית של ברק אובמה בנאומו בבנייני האומה הוצגה באחת הדקות האחרונות שלו: "פוליטיקאים לא לוקחים סיכונים בלי שהעם ידחוף אותם לכך". אובמה הזכיר את הנאום שנשא לפני ארבע שנים בפני צעירים בקהיר, אך דומה שהוא התעלם משתי נקודות מרכזיות: מה קרה במצרים ומה קרה בישראל.

ייתכן - והדברים טרם נחקרו לעומקם - שאותו נאום בקהיר מילא תפקיד, אולי אפילו תפקיד חשוב, בהתקוממות העממית שהביאה להפלת משטרו של חוסני מובארכ. ממשל אובמה מיהר לזנוח את מובארכ ולהעביר את תמיכתו למפגינים בכיכר תחריר. אך מה הוא קיבל? - משטר מוסלמי קיצוני, בראשותו של נשיא המחבק את נשיא אירן. נכון שאחמד מורסי נבחר בבחירות דמוקרטיות, אבל לא יהיה זה הימור פרוע לומר, שלא לתוצאות הללו פיללו אובמה והילרי קלינטון.

מצד שני, בישראל היו בחירות דמוקרטיות לעילא לפני פחות מחודשיים. אי-אפשר לומר שניצחו בהם מי שתומכים בהקפאת ההתנחלויות, או שאת הממשלה מרכיבים מי שמאמינים בכך שיש סיכוי אמיתי לשלום עם הפלשתינים בעתיד הנראה לעין. התוצאות היו פחות או יותר תיקו, ועם תיקו קשה עד בלתי אפשרי ללכת למהלכים מרחיקי לכת ושנויים במחלוקת עזה. לצד ציפי לבני, יושבים בממשלת נתניהו השלישית נפתלי בנט ואורי אריאל; משה יעלון הוא שר הביטחון; תיק החוץ שמור לאביגדור ליברמן והופקד מעשית בידי זאב אלקין.

נסיונו של אובמה לפנות לציבור הישראלי מעל ראשי - או מאחורי גבי - מנהיגיו הנבחרים, משאיר לכל הפחות תחושה של אי נוחות. הצעירים שישבו בבנייני האומה אינם דומים לאלו שיצאו לכיכר תחריר, למרות נסיונו של אובמה להשוות ביניהם. יש הבדל עצום: הירושלמים הלכו להצביע, יכלו להחליף את השלטון ובחרו שלא לעשות זאת; בקהיר הדרך היחידה להשפיע הייתה להפגין תוך סיכון חיים. במילים אחרות: בקהיר היה צורך לפנות במישרין לציבור בשאיפה להגיע לדמוקרטיה; בירושלים הפנייה הזו היא-היא עקיפה של הדמוקרטיה.

מבחינת התוכן, לא היה שום חידוש בנאום. אובמה הוא נואם מעולה, יודע להתחבר לקהל, יש לו צוות מצוין שמכין כל נאום לפרטי-פרטיו, יש לו חוש הומור והוא יודע לאלתר. אבל לא הייתה לו שום בשורה חדשה בשום נושא. את הכל כבר שמענו: על אירן, על סוריה, על הפלשתינים, על יחסי ישראל-ארה"ב. המטרה היחידה, כאמור, הייתה לפנות לדעת הקהל בניסיון שהיא תלחץ על ממשלת נתניהו. קשה להאמין שנאום כזה, אפילו מפיו של נשיא ארה"ב, ישנה עמדות בסיסיות של הציבור הישראלי - לכיוון זה או לכיוון אחר.