מחקר על הביצועים במצבי קיצון מניח כי הניסיון ממתן. ככל שהנחקר בוגר יותר, מנוסה יותר, ובעל אופקים רחבים יותר מבחינת השכלה וניסיון, כך ייטה לשיקול דעת יותר מעמיק, ולדחיית השימוש באמצעים דורסניים או קטלניים או בלתי הפיכים כאשר יעמוד במצבי קיצון.
זהו נושא המחקר שנערך במדגם של לוחמים בחיל רגלים - בסדיר ובמילואים. כל אחד מהם הועמד בצומת ההחלטה: מבוקש חוסה בקרב אוכלוסיה אזרחית של נשים וילדים, וכוח המשימה מוצא עצמו תחת אש. לו אתה מפקד הכוח, האם תפעל בדרך של צמצום כוח האש כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, או להפך, תפעיל את מירב האמצעים להקטנת הסיכון לכוח שבפיקודך כדי לבצע את המשימה. הבחירה של כל חייל נותחה על-רקע דעותיו שסוּוגו לימין או שמאל על-פי החלוקה המקובלת בחברה הישראלית (שמאל=מסירת שטחי ארץ לערבים, ימין=השארת אותם שטחי ארץ בשלטון ישראלי) המחקר כלל כ-200 חיילים סדירים וכ-100 אנשי מילואים.
בכל מחקר יש הנחה שיש לאשר, או להפריך. החוקרים סברו כי חיילי המילואים הבוגרים, המנוסים, לא ישושו אלי קרב, והחשוב ביותר: יעמידו את שיקולי המוסר - הימנעות מפגיעה בסביבה האנושית שבה נמצא המבוקש - מעל לשיקול של הקטנת הסיכון האישי באמצעות הפעלה של כוח אש בעוצמה גבוהה, בעוד שהבחירה תהיה הפוכה אצל הסדירים.
ההנחה השנייה שנבחנה היא שחיילים שדעותיהם מסווגות כשמאל יעמידו את שיקולי המוסר (שימוש מופחת בכוח במטרה להימנע מפגיעה בחפים מפשע בסביבת הפעולה) מעל לשיקול של השלמת המשימה, ושהממצאים יהיו הפוכים אצל בעלי דעות המסווגות כימין. החוקרים גם סברו כי שיקולים של משפט בינלאומי ישפיעו על שיקול דעתם של חיילי המילואים לכיוון של ריסון כוח-האש תוך נטילת סיכון גבוה יותר להיפגעות (הדוגמה שניתנה במחקר היא השלמת המשימה תמורת 3 פצועים בכוח הפורץ לעומת 20 הרוגים בין הבלתי מעורבים) לעומת חיילי הסדיר.
נאמר כבר שכל מחקר והנחות המחקר משקפים את דעותיו של החוקר. אם הדבר נכון במדעי הטבע, הרי על אחת כמה וכמה שהוא נכון במדעי החברה. במחקר זה החוקר הוא פרופ' שאול קמחי, ראש החוג לפסיכולוגיה במכללת תל-חי, שחיפוש מהיר במרשתת מעלה מספר אמירות הממקמות אותו בקשת הדעות הלאומית. בראיון מ-2011, על-רקע מחאת יוקר הדיור (מחאת האוהלים), אמר קמחי כי המדיניות הקיימת, של חוסר שוויון בנטל, מעמידה בסיכון רב את החוסן הלאומי של ישראל. במחקר אחר הוא מוצא כי באותה מידה שמסע הנוער לפולין מחזק את אהבת המולדת היהודית, הוא מחזק את החששות מפני הערבים כגורם מאיים על שלומם. קמחי קובע כי השירות במחסומים משנה את דעתם הפוליטית של החיילים מתמיכה בשליטה בשטחים להיפרדות מן הערבים (שירות במחסומים הופך אותם לשמאלנים), אך שולל את תיאוריית הטראומה שהשירות במחסומים מנחיל לחיילים. על-רקע זה נקל לראות כי הציפיה הייתה שהמחקר יאשר את הנחות היסוד שלו.
מתברר כי ההפך הוא הנכון. באופן מובהק חיילי המילואים נטו להוריד מחשיבות הפן המוסרי לטובת הפן ההישרדותי של דילמת סיכון העצמי מול סיכון בפגיעה בבלתי מעורבים. לעומתם, חיילי הסדיר חששו להשתמש בכוח האש ונטו להתחשב בפן המוסרי, עד כדי הגדלת הסיכון לעצמם וכשלון המשימה של עצירת מחבל.
הנחת היסוד השנייה התבררה כנכונה. חיילים שדעותיהם נטו לימין, מילואים וסדירים, גילו דבקות גדולה יותר במשימה, נכונות גדולה יותר לקבל פגיעה בסביבה האנושית כחלק ממחיר הפעולה, בעוד שגישתם של אלה שנטו לשמאל הייתה הפוכה.
כאשר חוקר מוצא כי ממצאי מחקרו סותרים את התיאוריה או את ההנחות שביקש לאשש, עומדות בפניו מספר אפשרויות. האחת, לסדר את התוצאות מחדש כדי שיתאימו לסברה, כלומר לשקר. האחרת, לדווח על תוצאות המחקר ללא דיון וללא הבעת הפתעה או דעה. אפשרות נוספת היא לפתח סברות המסבירות את התוצאות הסותרות. אך ישנה גם האפשרות להניח כי עצם שאלת-המחקר הייתה לא נכונה ומבוססת על הנחות יסוד מוטעות.
הנחת היסוד קשורה למושג "בלתי מעורבים", או "חפים מפשע", או מה שקרוי באנגלית collateral damage”". כאשר שואלים את החיילים מהי מידת הסיכון העצמי שהם מוכנים ליטול כדי להימנע מפגיעה בסביבת הפעולה, למעשה השאלה האמיתית היא האם החיילים - שלפניהם משימה לעצור מבוקש בתוך סביבה אנושית, ומוצאים עצמם מאוימים - אכן מאמינים שהסביבה הזו היא אכן חפה מפשע, בלתי מעורבת, מקרית, שאין לה קשר עם המבוקש.
שתי מסקנות לבחירתכם
אני מניח כי שתי קבוצות החיילים נבחרו באופן מדעי, אקראי, ללא הטיות. עובדה, ששאלת המחקר השנייה שקישרה בין שני משתנים - הנטייה הפוליטית והמוכנות להפעלת עצמת אש - חצתה את שתי הקבוצות. סביר שכל הנדגמים זכו לאותו חינוך צבאי, אותו אימון צבאי, אותה הטמעת ערכים במהלך שירותם. גם סביר כי חיילי מילואים קרביים אינם קשישים המרוחקים שנות דור מן הסדירים. מה שמבדל את הקבוצות הוא החשיפה לחיים שמחוץ לחממת בית-ההורים, ערכי בית-הספר או השירות הצבאי, שבהם עובדות החיים גלויות לעין המתבונן, ואינן ממוסכות על-ידי התעמולה של הצבא או של בית הספר. החיים האמיתיים בארץ הזו הם שכופים על הערכים להתכוונן בהתאם למציאות.
והמציאות היא שסביבתם של המבוקשים, רוצחים בפועל או בכוח, אינה מקרית, או לא-מעורבת, או חפה מפשע של שיתוף פעולה עם אותו מבוקש, משל הגיעה זה הרגע מן המאדים. אפילו הגיעו זה הרגע משוודיה, הרי ברי שהם יודעים בדיוק מדוע הגיעו: מטעמים של שנאת ישראל ותמיכה בג'יהאד. הסביבה האנושית של המבוקש היא קבוצת התמיכה שממנה צמח ואותה הוא משרת ועל סמך ערכיה הוא מבצע את מעשיו. מבוקש אינו נמצא בשום מקום באקראי, אלא רק בקרב מי שהוא מכיר, וסומך עליו למתן מחסה. כל כפר ערבי מורכב מחמולה אחת שתיים או שלוש, ומבוקש יימצא בקרב החמולה שלו, שיודעת בדיוק מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ומיהם חבריו ושותפיו לפשע. מובן שמבחינתם המבוקש אינו הפושע אלא הגיבור, אבל מבחינתו של החייל השם נפשו בכפו כדי להביא מבוקש לחקירה ומוצא עצמו תחת אש, כל אותה סביבה אינה חפה מפשע אלא שותפה לו. הם יודעים זאת והחייל יודע זאת. רק האקדמאי שחוקר את עמדות החיילים מרשה לעצמו להתעלם מכך. כך הוא מציג שאלת מחקר תלושה מן המציאות, וממילא מובן שהוא זוכה לתשובה הפוכה מזו של הנחת המחקר.
מה יודעים המילואימניקים שחיילי הסדיר אינם יודעים? כאמור, שההמצאה הסטרילית של התפוח הרע בקדירת התפוחים הטובים היא שקר שכפוי מלמעלה על-ידי תיאורטיקנים מוסרניים של מה שצריך להיות, לא מה שבאמת קורה. הם יודעים שיש להם אחריות כפולה, גם לעצמם וגם לחברה שעליה מאיים אותו מבוקש, כי מי שלא יילכד היום הוא זה יפעיל את הפצצה האנושית מחר. הם יודעים שקצה ציפורנו של חבר לצוות חשובה יותר ממוסר מזויף. הם יודעים, ממגע בלתי אמצעי עם העולם, שאין מדינה הגוזרת על עצמה להיות קורבן של תוקפנות רצחנית, וכל המדינות דורשות מוסר מלחמה רק מן האחרות. הם יודעים שעדיף לירות מאשר להִיָירות, למרות המשפטנים שתמיד יודעים בדיעבד איך היה צריך לנהל קרב אש סטרילי על מסך המחשב. הסדירים אינם יודעים זאת, כיוון שבמשך שלוש שנים הם נתונים לתעמולה של "טוהר הנשק", וברגע המכריע יש מהם המתבלבלים בין טוהר הנשק לבין טוהר המוסר של הקם להרגך השכם להרגו, ומי שמרחם על האכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים.
אני משוכנע שגם החוקר, פרופ' שאול קמחי, יודע ומבין את כל התהיות האלה. מדוע אפוא אינו מתייחס אליהן בסברותיו? מדוע עליו להמציא את הסברה שחיילי המילואים פחות מיומנים, ולכן הם מעדיפים להרבות בכוח אש? כיוון שהתקינות הפוליטית מונעת ממנו לומר את האמת. בסכסוך היהודי-מוסלמי אין בלתי מעורבים ואין חפים מפשע. או ליתר דיוק, מבחינת הערבים כל היהודים הם פושעים וכל הערבים הם חפים מפשע; כל היהודים הם פושעי מלחמה בעוד שכל הערבים הם לוחמי חופש ובלתי-מעורבים. טוהר הנשק נדרש רק מן היהודים, בעוד שלערבים יש היתר גורף לרצוח ככל יכולתם, ולתת מחסה לרוצחים שהם שלחו לרצוח ביהודים. לערבים אין כל עכבה מוסרית לרצוח יהודים ככל יכולתם, ואילו היהודים שמים על עצמם אזיקים מוסריים ומשפטיים ולוקחים סיכונים בלתי-סבירים כדי לא לפגוע במצפון שלהם עצמם. הערבים מנצלים את המוסר היהודי כדי לשפר את יכולתם לפגוע, בעוד שיהודים שואלים את עצמם כיצד נוכל למתן את השנאה דרך הימנעות מכל פגיעה מיותרת. כל זה ברור וידוע אבל אסור לו להיאמר, ולכן גם השאלה האמיתית אינה נשאלת, אלא רק נרמזת בעקיפין.
מסקנה תיאורטית מן המחקר היא שאת העבודה של הבאת מבוקשים בתוככי אוכלוסיית האוייב התומכת בהם יש להטיל על אנשי מילואים מן הצד הימני של המפה. כך ייחסך דם רב - הן של החיילים והן של הקורבנות המיועדים של אותם מבוקשים - והמלאכה תתבצע ללא שהיות. המסקנה המעשית של קוראי המאמר מן הצד הסטרילי של קובעי המדיניות היא שאת העבודה של הבאת מבוקשים החוסים בקרב תומכיהם יש לתת רק לסדירים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, וזאת על-מנת לשפר את הסיכוי שלא להיתבע על
פשעי מלחמה. כי לדעתם, עדיפים פגיעה ואף מוות של חיילינו ואזרחינו מהתמודדות עם משפטני האויב האנטישמי. תדע כל אם יהודייה איזה משפטן עומד מאחורי בנה המצוי תחת אש ואומר לו: "בצע את המשימה, אבל רק אם תשית את כל הסיכונים על עצמך".
מה שמעניין הוא שבמציאות, אין זה משנה עד כמה נזהרים היהודים שלא לפגע בבלתי מעורבים הנותנים מרצונם מחסה לרוצחים, תמיד ימצאו את עצמם נתבעים להיזהר אף יותר, ובמילים אחרות - להתאבד. וככל שמערכת המשפט מתאמצת יותר למצוא מישהו שלא נזהר מספיק ולהעלותו לקורבן למולך התקינות הפוליטית, כך מעשי הרצח בחסות המשפט והאקדמיה הולכים וגוברים.
יהיה מעניין לקרוא את מחקר ההמשך. אולי יתגלו עוד אמיתות באופן ישיר ואמיץ.
