בעיית החֵרות האישית והלאומית

ערב חג החֵרות חולפים הרהורים על משמעות המושג המורכב הזה - חֵרות, אשר החופש והדרור הן משמעויותיו הנרדפות. לכאורה, חֵרות מנוגדת לעבדוּת ושיעבוד, שכן במצב זה אדם אמור להיות משוחרר מכל לחץ חיצוני, להיות אדון לעצמו, וככזה הוא רשאי לפעול כרצונו ללא מִגבלות. במדינה דמוקרטית אמורה להינתן לכל אדם החֵרות לבטא את דעתו באופן חופשי.

אין במציאות חופש מוחלט

האם החֵרות על-פי הגדרה זו אכן קיימת בפועל? האם חֵרות אישית ולאומית, היציאה משִעבוד ו/או עבדות לעצמאות, מעניקה באמת חֵרות, דרור וחופש אמיתיים, שמשמעם - היכולת לעשות ככל העולה על רוחנו? אנו יודעים שלא. האדם החופשי לחלוטין ימצא עצמו משועבד, במודע או שלא במודע, למרותם של כוחות או רעיונות הכופים עליו משמעת עצמית המנוגדים בתכלית למאווייו הבסיסיים האישיים. זה נכון גם במסגרת התאגדויות של אנשים: המעצמה הדמוקרטית העצמאית והחזקה ביותר משועבדת, מרצונה או שלא מרצונה, לכוחות חיצוניים הפוגעים למעשה בחֵרותה הלאומית, והיא לא תאפשר לאזרחיה לעשות ככל העולה על רוחם.

יתרה מזו: גם במשטרים הליבראליים והדמוקרטיים ביותר, שורר מתח מתמיד בין חֵרות הפרט לבין טובת הכלל, שכן מול עיקרון חרות הפרט עומד עיקרון השִוויון.

הדמוקרטיה מעמידה את האדם היחיד במרכז ומעניקה לו זכויות טבעיות. היא מבוססת על האמונה ששיטת הממשל הטובה ביותר היא זו שבה מרבית האזרחים משפיעים על גורלם במרבית תחומי חייהם, ועל האמונה שבני האדם נולדו חופשיים ושווים. תפקיד השלטון במדינה הדמוקרטית הוא להגן על חירויותיהם של האזרחים ולשמור על זכויותיהם.

התנגשות בין חֵרות לשוויון

לפי ההשקפה הדמוקרטית - האדם מצוי במרכז, מאחר שכל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולכן לכל אדם הזכות לחֵרות והזכות לשִוויון. ערכי יסוד אלה של הדמוקרטיה, החֵרות והשוויון, מנוגדים ואף מתנגשים זה בזה. עיקרון החֵרות פירושו מימוש עצמי של היחיד, בעוד שעיקרון השִוויון מחייב את המדינה ביחס שווה לכול. אולם עיקרון טובת היחיד מתנגש עם העיקרון של הצדק ושל טובת הכלל, ולפיכך קמו בדמוקרטיה שני זרמים רעיוניים - הזרם הליבראלי, והזרם הסוציאל-דמוקרטי.

הגישה הליבראלית מעדיפה יותר את חֵרויות האדם והאזרח, ולכן היא גורסת צמצום התערבותה של המדינה בחיי אזרחיה עד למינימום ההכרחי, מה שלמעשה מונע שוויון.

הגישה הסוציאל-דמוקרטית שואפת לשִוויון חברתי-כלכלי לכלל האזרחים, ולשם כך חייבת המדינה להתערב כמה שיותר בחיי האזרחים, מה שפוגע בחֵרות הפרט.

השתעבדות מרצון לאומה ולחברה

זאב ז'בוטינסקי קבע שיטה שנועדה ליישב ולאזן את הניגודים הללו. הוא מעיד על עצמו שבצעירותו היה משועבד כולו לרעיון החופש והחרות, אך כשהבין שהמשמעות היא שאדם חופשי גם לגווע מרעב - שיעבד עצמו לרעיון המוסר של היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. היחיד קודם לחברה ולאומה, אלא אם יבחר היחיד - מרצונו החופשי ולא בכפייה - לשעבד עצמו ואף את חייו למען קיומן וביטחונן של האומה והחברה שלו.

מנחם בגין, כשהקים את תנועת החֵרות, קבע את יעד חֵרות האדם אחרון בארבעת יעדי התנועה. קדמו ליעד החֵרות - שלמות הארץ, קיבוץ גלויות וצדק סוציאלי.

בכך ביטא בגין את מורשתו הרעיונית של ז'בוטינסקי: חֵרות האדם מקודשת היא, אלא אם מוכן האדם מרצונו החופשי לשעבד את חֵרותו האישית למען האינטרס הקיומי של העם והחברה שלו.

מכאן שהחרות האישית לא תוכל להתממש, אם לא ישעבד האדם מרצונו החופשי את חֵרותו כדי לאפשר ביצוע המדיניות החברתית והלאומית על-ידי האומה והחברה בהן הוא בוחר לחיות.