|
|
ליל סדר. לבנות חברה רגישה למצוקת הזולת [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
הזמנת עניים לשולחן הסדר נובעת מתוקף התפקיד החברתי שיש לכל אחד מאיתנו. יש לנו מחויבות נחרצת כחברה לבנות לדורות הבאים חברה שוויונית, חברה המבוססת על עקרונות של צֶדֶק חברתי ולא של צְדָקָה בחברה.
הצהרת הפתיחה של סדר פסח, המחייבת אותנו להזמין עניים לסדר הפסח, היא מתוך הכרה ומתוך הצורך לקיים בתוכנו חברה הכרויה למצוקת הזולת, חברה החשה מחויבות גדולה, שלא יהיה בה עני ורעב ללחם.
"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" - זה לחם העוני, הסבל והדמעות, שהיה טבול בתקווה גדולה לחרות, אותו אכלו אבותינו בהיותם עבדים מדוכאים בארץ מצרים.
הצהרת הפתיחה, ההצהרה המזמינה את כל הציבור הנזקק נאמרת במיוחד בשפה השגורה בפי העם. היא נאמרת בשפה הארמית. חשוב לשים לב לעובדה, שהיא מודגשת בהגדה של פסח בשפה המדוברת בחיי היום יום היא השפה הארמית, בשפה מובנת לכל אדם, תוך קריאה ש"כל דיכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח".
האמירה, המופנית אלינו ב"הא לחמא עניא", חייבת להיות מתורגמת למציאות של חיינו, מציאות המושתתת על אדנים עליהם פועלים מוסדות החברה, מוסדות הנוטלים על עצמם את כל הדאגה לפרט, ולא להשליך את כל האחריות של קיום בסיסי ושל צרכי הרווחה לפתח אוקיינוסים של עמותות ולצדקה.
האמירה ב"הא לחמא עניא" היא קריאה וציווי לבנות חברה, בה לא יהיו אלפי עמותות לחלוקות מזון. עמותות שלא פעם גם לוקות בהשפלת הנצרך, בחלוקת מזון לנזקקים בפרהסיה לעיני עין התקשורת. האמירה ב"הא לחמא עניא" מחייבת אותנו לבניית חברה של צדק ולא של צדקה. מחויבות חברתית חייבת להנחות אותנו, כשאנחנו אומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים". הווה אומר, אנחנו קשורים במחויבות זה לזה במישור המשפחתי בקהילה ובחברה. המחויבות לכלל חייבת להיות ערך מנווט בחיינו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
