התקרנפות עכשיו

התקשורת הישראלית, בעיקר האלקטרונית, התגייסה בימים האחרונים במטרה לשמש שופר לקומץ שולי וקיצוני של אנשי מילואים, מורדים וממרידים, העושים את השתמטותם קרדום לחפור בו, במטרה לקדם את השקפתם הפוליטית, בסיועה של תקשורת מגויסת למען אותו מסר עצמו. שוב ושוב נעשה שימוש במילה הנוראה "שטחים", יציר כפיים של מכבסת המלים של "השלום", בהתייחסות ללב המולדת, במקום בשמות ההיסטוריים-גיאוגרפיים ונטולי המשמעות הפוליטית, יהודה ושומרון.

קודם לכן רתמה את עצמה אותה תקשורת למען רעיון הנפל של היו"ר המתוסכל של הרשות המחוקקת להתערב בתחום השמור לרשות המבצעת. במקום להצביע על כך שנסיעתו של בורג ל"פרלמנט" הפלשתינאי מנוגדת לכל כללי המינהל התקין, לבלמים ולאיזונים החיוניים לקיומו של משטר דמוקרטי, ולהכרעת הבוחר לפני שנה בדיוק - הרעיון הוצג כתרומה למען השלום, בשעה שהממשלה כביכול מובילה למלחמה.

תקשורתנו נוהגת להתייחס בהתנשאות כלפי אחותה האמריקאית המגויסת למען ניצחונה של ארצות-הברית מול הטרור, למרות שהיה מקום לראות בכך תגובה נורמלית של עם בריא. אבל, הפוסל במומו פוסל: גם תקשורתנו יודעת להיות מגויסת, אם למען מגדל הקלפים האוסלואי שקרס באופן צפוי מראש לדעת רבים, ואם למען הבלטת מעשים שחוקיותם מוטלת בספק, של קומץ מריונטות המופעלות על-ידי השמאל הקיצוני.

ההתקרנפות למען תהליך אוסלו ותופעות הנגזרות ממנו בולטת על רקע השתיקה הבלתי-מובנת לנוכח תופעות אחרות, וטאטוא שלהן אל מתחת לשטיח, במגמה להשתיק את קולות המחאה של ציבור רחב ומתרחב. כך, למשל, מושתקים הקולות הקוראים לחקירה מחודשת של נסיבות רצח רבין, וההתייחסות אליהם היא כאל סהרוריים, תמהוניים ורוקדים על הדם.

זאת, למרות שסקר גאלופ מלפני כארבעה חודשים הצביע על כך שכחמישית מהציבור מפקפקת ברמה כזו או אחרת בגירסה הרשמית לגבי נסיבות הרצח, ולמרות שמשאל רדיו מלפני כ-3 חודשים הצביע על כשלושים אחוז.

האם ניתן לבטל שיעורים אלה כשוליים, או שמא הגיעה העת שהתקשורת - המתיימרת לראות את עצמה כהוגנת, חוקרת ופתוחה לדעות שונות - תפסיק להיות מגויסת למען גירסה זו ותנסה לבחון ולחקור, אולי יש בכל זאת בסיס לגירסה אחרת?

הגירסה הרשמית שימשה מליל הרצח ואילך כבסיס להסתה כנגד מחצית לפחות מן הציבור בגין פשעו של יחיד. תקשורת הוגנת היתה לפחות בודקת אם יש ממש באותם ספקות המנקרים במוחם של רבים.

מדובר באותה תקשורת אשר עד היום מגויסת למען רעיון אוסלו ואדריכליו, ואצל רבים בה אין מחשבה שנייה גם כאשר אותו רעיון עוועים הוביל למלחמת אוסלו; המציגה את תומכי הרעיון כיונים שוחרות שלום ואת מבקריו כנצים לאומנים; הקובעת כי מי שמעז להטיל ספק באותה גירסה רשמית הוא "רוקד על הדם", אבל אינה מגדירה כך את מי שהקדים את הבחירות ב-1996 וניסה להפיק רווחים פוליטיים מן הנסיבות שלאחר הרצח, ורק אוטובוסים שפוצצו על-ידי ארגוני הטרור של ערפאת הפרידו בינו לבין השגת הניצחון באותן בחירות;

שאינה מוצאת פסול בדחיות החוזרות ונישנות במשפטו של סוכן השב"כ אבישי רביב; המגנה איסור על טרוריסט מוסלמי להשתתף בפולחן נוצרי, אבל משלימה עם מניעת יהודים מלהתפלל בהר-הבית; המתעלמת מן התביעה לחקור את הנסיבות שהובילו למחדל אוסלו.

תקשורת הוגנת וחוקרת היתה מעודדת את הדרישה לבחון מחדש סוגיות שנויות במחלוקת ("תהליך השלום") או סתומות (נסיבות רצח רבין), במקום להירתם למען צד אחד במחלוקת, או למען השתקת הספקות לגבי נסיבות הרצח. האם עדים אנו לשתיקת הקרנפים?!