ברירות המחדל הנוקשות של נושה מובטח בפשיטת רגל

בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי השופט אורי גורן, בבית המשפט המחוזי בתל אביב (פש"ר 478/97 בש"א 13671/03), בבקשת החייב למתן הפטר מחובותיו, מעלה שוב שאלה נורמטיבית המבקשת מענה מצד המחוקק: מדוע אין לאפשר לנושה המובטח, תחילה, להגיש תביעת חוב על מלוא סכום החוב המגיע לו מהחייב.

זאת מבלי שתיחשב הוכחת חוב זו כאקט של ויתור על הזכות להיפרע את חובו ממימוש הבטוחה, בהליך גבייה אישי ונפרד? תיקון החוק בעניין זה אמור לאפשר מצב בו חובו של הנושה המובטח, כל עוד לא נאמר אחרת, ייכלל באופן אוטומטי במסגרת החובות שהינם בני תביעה אצל הנאמן. הסדרה של סוגיה זו עשויה לייעל את הליכי הגבייה הקולקטיביים של חובות החייב מצד הנאמן ולחסוך משאבים מיותרים לכלל המעורבים בהליך.

ובמה דברים אמורים? מנגנון פיקוח כלל ידוע הוא כי על פי הוראת סעיף 20 (ב) לפקודה כאשר חייב נקלע למצב של חדלות פירעון ומבקש להכריז על עצמו כפושט רגל, אין הליכים אלו משפיעים על זכותו של נושה מובטח לאכוף את חובו דרך מימוש הבטוחה המשועבדת לו. מימוש הבטוחה ייעשה בהליך נפרד ולרוב באמצעות מינוי ב"כ הנושה המובטח לכונס הנכסים אשר יפעל לצורך מכירת הנכס הספציפי שברשות החייב לשם כיסוי מלוא החוב שלו.

הוראת סעיף 20 (ב) לפקודה קובעת למעשה, כי הנכס של החייב אשר שועבד לנושה פלוני, לא ייכלל במסגרת מאסת הנכסים אשר מוקנים לנאמן לצורך חלוקתם בין כלל הנושים, והנושה המובטח עשוי לקבל דיבידנד משאר הנכסים של החייב רק בשיעור סכום ההפרש שבין סכום החוב לבין התמורה שנתקבלה ממימוש שווי הנכס.

בשולי הדברים יוער, כי נכונה העובדה שברוב המקרים אין בפיצול מסלולי האכיפה שבין זה של הנושה המובטח לבין זה של הנאמן אשר מונה לטובת הנושים הבלתי מובטחים, כדי לפגוע באינטרסים הקנייניים של החייב ו/או של מי מהצדדים. אולם הפסיקה של השנים האחרונות, החל מהלכת גרבש (מפי השופטת ורדה אלשיך) וכלה בהלכת מזל לוי אשר ניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון (במסגרת רע"א 9025/03 מפי השופט אליקים רובינשטיין), מצביעה על מגמה הרואה צורך ביצירה של מנגנון פיקוח מחד, והצורך בהטמעה של כללי התנהגות נאותים המכוונים כלפי הנושים המובטחים והמקצועיים מנגד (בלשונו של השופט בועז אוקון), כאשר הינם פועלים למימוש הבטוחות שבידם "בצילם" של ההליכים הקולקטיביים המתנהלים בערכאות המחוזיות השונות.

ארבע אפשרויות על פי הפקודה: לנושה מובטח הרוצה לגבות את חובו נתונות ארבע אפשרויות:
• האחת כאמור, לסמוך על ערובתו ולא להשתתף בתביעת החוב;
• לממש את הערובה ולתבוע בתביעת החוב רק את ההפרש בין מה שהשיג במימוש הערובה לבין סכום החוב המגיע לו;
• לשום את שווי הערובה ולתבוע את ההפרש בתביעת החוב, אחרי ניכוי סכום השומה;
• לוותר על הערובה ולתבוע את מלוא חובו בתביעת החוב". זאת ועוד, הוראת תקנה 90 לפקודה "מצמידה לרקתו" של הנושה המובטח הוראה המורה לו כי עם פתיחת ההליכים, עליו לבחור באיזה דרך של פירעון חוב יבחר ללכת.

אם לא יפעל באחת מהדרכים המפורטות בפקודה, עלול להישלל מהנושה המובטח קניינו ואף לאבד את הזכות המוקנית לכל נושה רגיל, והיא קבלת דיבידנד יחסי בשלב חלוקת הנכסים של החייב על ידי הנאמן. היינו, החוק קובע חזקה חלוטה לפיה במידה שנושה מובטח מחליט להגיש אצל הנאמן תביעת חוב על מלוא סכום החוב, משמע הנושה המובטח ויתר על מימוש הבטוחה ומעתה ואילך עליו להשתתף בהליך הקולקטיבי בהתאם לשיעור וסוג הנשייה אותה הוא תבע תחילה מהנאמן. ספק רב אם מצב משפטי בו נדרש נושה מובטח לכלכל את מעשיו מיד עם פתיחת ההליכים שהרי אחרת עשוי לאבד עדיפות נשייתו מהנכס ששועבד לו על ידי החייב, משרת את טובתו של מי מהצדדים.

ספק גם אם משטר משפטי זה עומד במבחנים שפיתח בית המשפט העליון בעניין זכות הקניין על רקע קיומם של חוקי היסוד. שריד חקיקתי חוב לנושה מובטח אינו נכלל כלל בגדרי חובות ברי-תביעה, מהם פטור פושט הרגל בעת מתן ההפטר, לפי הוראת סעיף 69 לפקודה.

חוב לנושה מובטח אינו נמנה על החריגים הקבועים בסעיף זה. המצב בו השתתפותו של נושה מובטח בהליכי פשיטת הרגל על דרך הגשת תביעת-חוב מהווה, למעשה, ויתור על בטוחתו - ומביא בפועל לתוצאה לפיה נושים מובטחים אינם עושים שימוש באפשרות זו, הגורעת מהעדיפות הנתונה להם על-פי הדין.

זוהי דוגמא קלאסית למצב שבו לשון החוק יוצרת פרקטיקה של אכיפת חיובים, שלעתים היא אינה כלכלית, יקרה ומסורבלת. מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו לשריד החקיקתי האנומלי הזה ויאפשר שבנסיבות של חדלות פירעון של חייב, תהייה מערכת כללים גמישה יותר ומותאמת יותר לנסיבות הנתונות של המקרה.

• * הכותב הינו עו"ד המתמחה בדיני פירוקים. המאמר פורסם לראשונה בעיתון "גלובס".