מבקרים ובוכים

על מאמרה של עמירה הס על מיידי האבנים למדתי ממאמר של אמא של אדל שנפגעה בפיגוע יידוי האבנים ומדברים של יועז הנדל שפורסמו בפייסבוק על מאמרה של עמירה הס. על הפוסט שפרסמה בחורה, שעאז ועתה אינני מכיר את שמה, שהביע שמחה על מותם של טייסי המסוק שנהרגו בתאונה למדתי משיתוף של חבר בפייסבוק לפרסומי ארגון "אם תרצו" שביקרו את אותו הפוסט. את העובדה שיש בקורת כלשהי על העובדה שמנכ"לית משרד האוצר הנכנסת בהיריון, למדתי מסדרת פוסטים בטוויטר שטענו שהדיון בהריונה של המנכ"לית הנכנסת לא ראוי. משם גם למדתי שיש מנכ"לית חדשה לאוצר.

האירוע הוא עצם הפרסום

האירועים המינוריים הללו חוזרים על עצמם אצל רבים, למעשה אצל מרבית צרכני התקשורת. אירוע תקשורתי מינורי קורה, לעיתים פרסום מאמר או ראיון, לעיתים רק כפרסום פוסט באחת הרשתות החברתיות, שיכול להיות מצידו של אדם אלמוני לחלוטין. האירוע עצמו מקבל חשיפה מצומצמת מאד. אלו החושפים אותו לציבור הם מבקריו המשקיעים זמן ומאמצים בהתקפה על הפרסום, הבלתי ראוי לטעמם.

מכל האירועים הללו הפוסט של אותה אלמונית המברכת על מותם של טייסי חיל האוויר הוא המגוחך ביותר. לא רק שמדובר בבחורה אלמונית לחלוטין אלא שהפוסט המינורי והמטופש הזה כוסה בכלל כלי התקשורת המרכזיים ועיתונאים מהמרכז וימינה הבהירו את שעת הנפש שלהם מפרסום זה. הם גם הבהירו שאינם רואים בכך ייצוג למחנה השמאל. כך יועז הנדל, כך בן-דרור ימיני וכך אחרים.

האמת, באירועים אלו, כמו במקרים אחרים, האירוע הוא עצם הפרסום. יידוי האבנים לא יגדל ולא יקטן בגלל מאמרה של עמירה הס, מנכ"לית משרד האוצר כבר מונתה ולגבי טייסי חיל האוויר האסון כבר קרה. אך האמת היא שהפרסום המשמעותי של אירועים אלו לא מגיע לא מפרסום פוסט יחיד ואפילו לא מפרסום מאמר בעיתון הארץ אלא מהסערה המתעוררת עקב הפרסום.

בחירה שטחית

סערה זו מתעוררת, תמיד, בעקבות מבקרים מטעם עצמם את אותו הפרסום המקורי. אף אחד לא שאל אותם לדעתם, ולא מדובר באושיה ציבורית שסיפקה מידע או אמירה סנסציונית. הם מתנפלים על הפוסט או המאמר בשיניים חשופות ומבהירים שזה לא ראוי, לא במקום, ואולי גם חורג מגבולות חופש הביטוי. אחר כך זה גם לא ציוני, לא ליברלי או לא הומני - תלוי במבקר.

האמת, שירות ראוי יותר היו עושים לו היו מתעלמים. כך לא היו מסייעים בחשיפת עמדה הפוכה לזו שלהם. אך הביקורת והסערה משרתים את כלל המעורבים. יועז הנדל, כשהוא מבקר איזו מפרסמת פוסטים עלומה בפייסבוק, או את עמירה הס, בוחר את המלחמות הקלות.

כך, הסערות הללו מופקות בדיוק על-ידי מי שלכאורה אמורים למנוע אותן. עמירה הס משרתת את יועז הנדל, מפרסמת פוסטים עלומה משרתת את ארגון "אם תרצו" ודיון (שאודה, לא ראיתי ממנו כל עדות למעט מבקריו) על היריון ממנכ"לית האוצר משרת את אלו שרוצים להיאבק במאבק על מעמד הנשים, שהוא ראוי אך למעשה כלל איננו קיים.

בכל יום מפורסמים בכלי תקשורת מרכזיים לפחות עשרות מאמרים שאפשר וראוי להתווכח עמם. עמירה הס היא פובליציסטית שעמדותיה ידועות. אבל להתווכח עם מאמר כה קיצוני (והוא בהחלט קיצוני) הוא המלחמה הקלה, הוא הבחירה להתווכח עם מי שגם השמאל יקיא מתוכו. כי הרי אנשים שתמכו ויתמכו במאמר של הס (או במאמרים אחרים שלה) ואלו שיתמכו בהבעת שמחה על מות טייסים בתאונה הם בודדים ובעיקר אזוטריים.

אך להתווכח עם מאמר הדן באפשרות הפתרון המדיני, או מאמר הדן בסוגיות כלכליות דורש טיעונים מורכבים, ידע ובעיקר אג'נדה הולמת. לבקר את המתלהמים, הקיצוניים והאזוטריים, את זה כולם יכולים לעשות. הבחירה של המבקרים מהסוג הזה באירועים האזוטריים, הקיצוניים, היא בחירה שטחית וצינית המעידה על חולשת טיעוניהם ועל הקושי שלהם לנהל דיון ראוי.