אולי זו שירה פוליטית, אולי שירה אידיאולוגית, ואולי אלה שירי נשמה אמיתיים למולדת לא נשכחת. אין זה ספר שירים, אין זה ספר פרוזה, אין זה יומן, זהו אוסף של וידויים בשירה בפרוזה ובקטעי יומן אגב התרחשות. זה ספר שכל כולו רצון לתת למלים לבטא כאב, לבטא צעקה, לסמן קריאת כיוון אחרת לחברה הישראלית.
משבר ההינתקות וכאב העקירה ליוו אותנו - לא חדלו ללוות את המשורר. לחלקים בציבור שלנו היו אלה בעיקר סיפורים שקשורים לדיווח החדשותי השוטף, קטעי 'ניוז' שהם פריט חובה בסיקור של כלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית. הקריאה בשיריה של אסתר זילבר ויתקון מלמדים אותנו שכל מה שקרה בהינתקות, שכל הקשר ליהודה ולשומרון אינו רק נושא של חדשות ושל 'אקשן'. הספר אסתר ויתקון, "חוצה שומרון", סוחף אותנו לעבר הביטוי הספרותי העמוק, הנוקב, הנוגע בעצבים החשופים.
מי שקורא בשירים מבין, שיש ערך אחר למלה מולדת, שאין מדובר סתם בפיסת אדמה, סתם ב'שטחים', סתם ביציאה מחבל ארץ שיישבו אותו באהבה ובחלוציות.
כוחו של הספר וכוחם של השירים הוא בשידור העוצמה הסמויה במילים.
שירה אינה חדשות: המשוררת אינה מדווחת ואינה מבזיקה לנו תיאורים קשים מן השטח. אין היא רואה כשליחות לצייר לנו תמונות קשות של עקירה ושל זוועה. הצעקה שלה בוקעת מן השורות השקטות, מן הצעקה הקפואה החותכת את האוויר ומשתקת הכול, צעקה עד שתיקה. המתח הזה בין המציאות לבין החלום, המתח בין הארץ הזה שהשחיתה מקומות לבין נופי בראשית, במתח בין כותרות העיתונים ודיווחי החדשות לבין פסוקי המקרא וההבטחה הקדומה - כל אלה סוחפים אותנו להבנה אחרת של הדברים, של הקורה.
בתוך עולם של התפוררות וקריסה מבקשת המשוררת נקודת אחיזה - והכתיבה היא רק האמצעי. באמצעות המלים היא מנסה למצוא מזור להינתקות במלים שיחברו אותה, בתמונות של התחברות, בחוויות של שייכות. למקום ולזמן. לרגעים אתה חש שהמשוררת היא נביאה, היא אנטנת שידור רוחנית המנסה לגלות את המורסה הרוחנית, את הפצעים שמעבר להריסות.
אסתר זילבר ויתקון חשה עקורה, ואת הקשר עם העבר היא מוצאת בהתכתבות עם פסוקים מן העבר: מצד אחד - נבואת אחרית הימים של עמוס על הגבעות שיתמוגגו - ומצד שני: עם שיר התוכחה של ביאליק על פרעות קישינב: "דרכי השומרון יפות.הגבעות מתמוגגות נושקות שמים/ טהורי כוונות. השיטה זורחת דבש חמדה, הזית פורח עתיק/ חלום, ויד ישמעאל שוחטת. זהב ניגר נספג ברגבים, קוצי / קיץ, צרצר נגמר" (עמוד 55).
בימים של תחושת גאולה, של חיים בתוך ארץ ישראל נגאלת שבה הגבעות מתמוגגות, באה הפורענות במפתיע - ואם אצל ביאליק תואר השבר במלים "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט", באה אסתר וקוטעת את האור על מעשה הצמיחה והגאולה, את זריחת השיטה, את אור הפריחה, והכול נגדע ביד ישמעאלית ששוחטת.
ברגע של פורענות אימים שכזאת, כותבת אסתר בהמשך: "ציפור לא מצייצת,סלעים שוכבים על גבם, לא נשמע קולם, לא נהי, לא קינה, לא צריחה נוקבת עד תהום רבה". ההתכתבות עם מעמד מתן התורה בהר סיני מרטיטה את הלב: אותה דממה שבה ציפור לא צייצה, מקפיאה ומצמררת. מצפים לישועה, להתעלות, ויש ציפייה שהארץ תצעק, שהסלעים יצרחו, שהרגבים הספוגים בדם, יאמרו את דברם. כל מה שנספג באדמה הזו יקר מדי, והמשוררת מתארת את הזהב נספג ברגבים. והסיום של השיר נבואי, מיתמר לספירות מקראיות, שכן זו הדרך למצוא שייכות בארץ הזו, שהתנתקה ממקורות חיותה: "אז יוצאת בת קול ומצווה -/ שובו הביתה! שובו בנים מן הדרכים! כי די ניתז דמכם/ כשמש שחוטה על ארץ יתומה".
ההתכתבות עם ביאליק מעצימה את הפורענות : אצל ביאליק, בשירו 'בעיר ההריגה', מול שלוות השמש, מתרחש המעשה הנפשע, מתרחשת השחיטה. בשירה של אסתר זילבר- ויתקון השמש השקטה, השמש שצפתה במתרחש ולא עצרה את החורבן, היא זו הנשחטת. היד השוחטת של ישמעאל לא מותירה שביב של אור, והארץ ללא בניה, היא ארץ יתומה. האם ללא בניה מתייתמת בעצמה. כתב האשמה של אסתר אינו נותן מנוח.
כתיבה של שירה במהלך מאבק מתמיד על הקיום בין פיגוע לפיגוע, בין עקירה לעקירה, אינה תהליך קל. אסתר זילבר ויתקון חיה כמו הנביאים בתוך מחזור הגאולה והחורבן, וצופה לבית ישראל בזמן אמת : "באמצע קריאה בשירים/ באמצע מלים על כאב אישי, זריחות ושקיעות/ קורע אישוניי עידכון חדשות/ חדירת מחבלים לאיתמר" (מקאמה על רחם הזמן, עמוד 44) והביטוי הפיוטי למבזקי החדשות מוביל לסיום חותך: "משורר יקר, לשמע החדשות/ חוורו שיריך/ כפני כלה שחתנה ברח/ כלה יקרה, חתנך לא ברח/ הוא גויס בצו שמונה/ עכשיו הוא במרדף/ התפללי שייצא ללא פגע/ שישוב אלייך ויזרעך זרע/ ואתה המשורר - מלות שיריך הקפא בבנק הזרע/ עד תמצא להן רחם זמן אחרת/ לנבוט בה ללא פגע".
התקווה להמשך היצירה והתקווה, להמשך ההולדה, כל התקוות מתחברות זו לזו - ומלת המפתח היא "זרע". ההבטחה האלוהית על הארץ התאפיינה שוב ושוב במלה "זרע". הדרך של אסתר זילבר ויתקון למצוא מזור ונחמה היא בחיפוש השייכות לעם, בחיפוש הקשר עם הארץ וההיסטוריה שלה. ההולדה והמשך החיים בארץ עומדים במאבק מול כוחות ההרס, ההקפאה, הניתוק - והמלים החדשות כמו מאיימות על המלים העתיקות: בנק הזרע, הקפאה, ובחדשות מבשרים: "מחר יהיה אובך, הטמפרטורות יעלו". הערפל וחוסר הבהירות מסכנים הכול, והנביטה מחכה לזמן אחר, וכאן הדימוי הוא ל"רחם", לביטוי הטבעי יותר, הקמאי יותר, ביטוי שיש בו משמעות של המשכיות אמיתית ורחמים.
הסלעים, הרגבים, הרחם, מלים שיש בהם ביטוי לעולם המקורי וההיולי ללא מגע ידו של הזמן, של הציביליזציה - והמשוררת מבקשת באמצעות המלים את השיבה למקורות חייה, למקורות קיומה. יש בשירתה של אסתר גוון של שירה קיומית, שירה של עם שמחפש חיים. רצון למצוא גאולה באמצעות החיבור של הכאן והעכשיו לנקודות האחיזה היציבות במקום ובזמן, בארץ ובהיסטוריה.רק באמצעות המקורות הקדומים היא מוצאת משמעות להתרחשות, כמו מנסה למצוא קשר בין העבר להווה, דרך לשרטט אחדות קיומית.
החיבור לשירי הפרעות אינו מקרי: סיפורי חורבן ופוגרומים אינם גורמים לוויתור על חיפוש דרך לישועה ותיקון. ראינו זאת בשירה העברית לדורותיה - בשירתו של יל"ג על צדקיהו בבית הפקודות, בשירתו של אצ"ג "כלפי תשעים ותשעה", אלתרמן בשירי מכות מצרים - וכמובן בשירתו של ביאליק - בעיר ההריגה, מגילת האש. ימים של מצוקה והרס מעוררים שאלות על משמעות קיומנו כעם, על ההבטחה, על תיקון העולם, על הערכים.
שירים רבים שלה הם שירי מסע בארץ וההתחברות לארץ ולנופיה היא כהתחברות אל בני משפחה, התחברות של קרבה גופנית, כמעט ארוטית: "גבעות חושפות כתפיים תמימות. אני ודעת עצי זית מניבי/ פרי ריחני מבריא, אחוזת ברכה מתפתלת, מערסלת כפרים/ כבנים למקום. אבנים למראשותיהם לא מגולחות למשעי, לא / יודעות עדין את הציוויליזציה ויפיפותה לא את חגיה לא את/ כעסיה ולא את טרשת עורקיה. סולם ניצב בשם וראשו בשמים/ ושלושת אלפי שנה עולים ויורדים בו" (עמוד 27).
אסתר זילבר ויתקון מסיירת ומבקשת את הארץ התמימה, הריחנית, הבריאה, והכול מוביל אל הקשר האמיתי בין האבות לארץ: ברקע יעקב המגיע לבית אל, האבן למראשותיו, חלום הסולם והמלאכים העולים ויורדים - וכל אלה לובשים גוון אחר, עיבוד לרצון העז להיאחז, להיות חלק מן, להתחבר למקום ולזמן, לאלפי שנות היסטוריה ולגבעות התמימות.
בשירה "שיר ערש ביוגראפי" (עמוד 57) היא "מאזינה לשירת העשבים של עמק יהושע" ותוהה בלבה: "אילו שירים ישיר בני לפעוטות בחיקו/ כשספינתו תשייט לחופי געגועי".
ארץ החלום הפכה לארץ מציאות, והעקירה היא פצע שקשה להשלים עמו, ונפשה של המשוררת חשה את עוצמתו לעתיד, את כוחו להשפיע על היכולת להוריש את השירה האמיתית, את שירת העשבים. לשיר זה מצרפת המשוררת קטעי הרהורים בפרוזה:
"ממרחק שנים, אני היום מבינה, שפצע עקירתי מנוף ילדותי/ ואדמת אושרי מטבעון שבגליל/ התלכד עם פצעי עקירות עם/ ישראל לדורותיו, והפך בין למניע נפשי עז להבטיח את קיומו/ הנצחי בנופי המולדת ההיסטורית. רגש המלווה בחרדת עקירה/ וגלות, לאורך חיי כאן בשומרון".
כאב העקירה וההינתקות בוודאי עוד ימצא לו מסילות ביצירות של משוררים אחרים, וספר הייסורים והגאולה שכתבה אסתר זילבר-ויתקון יש תקווה ביכולת ההישרדות של העם , ביכולת החיים של הארץ - ובשירה על מראה "ציפורי הטרף הנודדות דרומה" היא מנסה להבין את סוד נדידת הציפורים, כמנסה להבין את מחזוריות הקיום של הארץ כולה:
"איזה מחזה שאין לו תחליף/ אפילו זריחה בעלי לא תתחרה בקו הנדודים/ הנפלאה, קוד החיים הנצחי/ הם יודעים על מה הם לא מוותרים"(עמוד 185)..
פצעי העקירה של ההינתקות לא הגלידו, השירה מפיחה בהם חיים, המחזוריות המובטחת כמו נוטעת בנו תקווה לגאולה קרובה.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
