המורה הנאור של חוכמה ומוסר

כל הדומם המונח בעולם נבדל מכל החי הרוחש בו בכך שכל החי לומד, ואין שום דומם לומד. המטפורה "מביצי כינים עד קרני ראמים" יפה גם לכאן. וירוסים שאין בהם דעת "לומדים" לפרק את האנטיביוטיקה קוטלת הכל מנשקה, וחומקים ממנה באין מפריע אל שדות הקטל שלהם. אלמוגים ולווייתנים שבימים, קוליבריים וקונדורים שבשמים, חדפים זעירי חוטם ופילים אפריקנים יהירי חדק שעל הארץ, למקטון ועד גדול, הכל לומדים, לצוד, לחמוק, ליזון, להסתגל לשרב ולכפור ואפילו לנבא כביכול רעידות אדמה עוד בטרם תנערנה את הארץ תחתיהן.

מה "מותר" אפוא "האדם מן הבהמה" שאף הוא כמותן לומד? המותר הוא, שרק הוא, מכל הבריות, משתוקק ללמוד "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור, למן היום אשר ברא אלוהים אדם על פני הארץ ויכול גם קודם למעשה בראשית ומה עתיד להיות ..." (תוספתא חגיגה ב',ז') ובהדגשת יתר "מה שהיה קודם שנברא העולם ומה שיהיה לאחר כך" (תוספות על חגיגה י"א, ב'). יש בו באדם מה שאין בשום בריאה אחרת, סקרנות אינטלקטואלית, שאינה מוזנת מן הציפייה לתמורה תועלתית מדידה, שאין חומדים אותה כדי להתקיים בטוח יותר או כדי לשרוד פגעי טבע, או כדי להתרבות, או כיוצא באלה, אלא כדי להשביע ולהרוות תשוקה ואהבה לחוכמה שאינן תלויות בדבר, כדי להעשיר את מתת הדעת בה חנן אותו האלוהים. מה יעלה ומה יוסיף לו לאדם אם ילמד מה מהירות האור ומה המרחק שהוא חוצה בשנייה סביב לעולם ובשנה מתוך ריבוא שנים אל הכוכבים. שום בריה, לבד מן האדם הלומד, אינה מתעניינת, ואינה חוקרת, ואינה בוראת מדע כדי לכוף על הארץ את ממשלת חוקי הטבע. שום בריה לכן גם אינה שואלת אם ממשלת חוקי הטבע המליכה את עצמה על הארץ, ואם זה אפשרי בכלל ואם לאו, מי המליך אותה. במילים אחרות, שום בריה אינה עסוקה באמונה ואינה שואלת, לא מאין באה ולא לאן היא הולכת, ואין לה אלוהים.

יש להן לבריות שאינן אדם צורך מיידי בשמים. רבות בהן נזקקות למצפן הכוכבים כדי למצוא דרכן מעל למדבריות ומעל לאוקיינוסים אבל אין בהן אחת הלומדת סודם ונוטלת נבל לפרוט את המנגינה לתיבות "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים י"ט, ב') שאין אף לא אחת יודעת להעלות על שפתותיה. מותר האדם הלומד, מן החיה הלומדת, הוא בזיהוי המפליא, בכושר ההתפעלות, בבריאת האמנות, ביכולת לצאת מתוך הקיום העצמי ולהתבונן בו מבחוץ, מן המרחב של "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (תהלים ח',ו') ולומר, "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים צ",ה'-ו').

מותר האדם הלומד מן הבהמה הלומדת הוא אפוא בתוספת חוש המידה על חמשת החושים כחוש שישי קובע, בהכרה כי ביקום האין סופי אדם האומר בלבבו, "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד..." (צפניה ב',ט"ו), הוא סומא יהיר ונלעג ונכה שאיבד את חוש הפרופורציה.

כל הברואים מתבוננים בשמים לצרכי הקיום המיידי. הם לומדים כולם מה מועילה להם שמש עולה או שמש שוקעת, ירח מלא או סהר חסר, תכלת ברה או חשרת עבים, יום או לילה, קיץ או חורף, והם מתקנים אורחותיהם על-פי ראייה אמפירית. אבל רק האדם מקדש את החודש. רק הוא לומד לדעת כי "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ" (תהלים ק"ד, י"(ט מעיד כי ירח ושמש אינם רק גרמים בשמים אלא אפשר לעשותם לאורלוגין על הארץ המונה שניות, ורגעים, ושעות, ויממות, ושבועות, וירחים, ושנים, ויובלות, ומאות. התבוננויות של "מותר" במרומים, גואלים את האדם מן המיידי ומאפשרים לו לחוג במעגלות הזמן שהוא עושה לו ולהתחבר בחוגו למעגלות הברייה כולה שאינה תמה ואינה עומדת והוא נע בשנותיו בהרמוניה זוטא עימה.

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כ"ג, ד'), אומר הכתוב לישראל. אין מועדים לבעלי חיים. אין להם "קֹדֶשׁ" המפריש יום מימים ואין להם חול מפני שאין משמעות לחול אם הימים כולם חול ואין משבצים בתוכם אבני חן של קֹדֶשׁ בְּמוֹעֲדָם, יום שביעי מדי שבוע, פסח באביב, שבועות בקציר, סכות באסיף ויהלומי הכתר- ראש השנה ביום בריאת האדם ומיד, עשרה ימים לאחר מכן, יום חשבון הנפש, יום הכפורים. אורלוגי השמים אינם רק רגולטורים של זמנים על הארץ. המטוטלת שלהם למטה נעה על-פי חוקי הגרוויטאציה הקוסמיים והזמן שהם מורים מחבר את זמן האדם לזמן היקום. שני זמנים אלה, רק "מותר האדם" יודע למזגם בתודעתו לאחד, ורק הוא יודע ללמוד מן ההתמזגות הזאת איך קידוש "מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" עושה את חגי ישראל לחגי האדם האוניברסאלי.

"מותר האדם" מן הבהמה הוא בסגולה ללמוד מתוך הזמן החווי שיש "זמן שהיה" ויש "זמן שיהיה" ובכלל שיש מימד שמהותו הוא זמן. באור של עכשיו הוא רואה את האור הגנוז, ואת האור שהיה , ואת האור שיהיה, את האתמול הקרוב והרחוק, את המחר של עכשיו ואת המחר שלאחר זמן ,ובחושך הוא רואה שיש בעולם חושך שהוא משל שמאפיל האדם במעשיו על הארץ וצללים המהלכים בצהריים בסמטאות.

הזמן ב"מותר האדם" הוא מורה נאור של חוכמה ומוסר. הוא נוטל את האתמול ובורא מתוכו את ההיסטוריה ועושה את העבר שאי-אפשר היה לו לאדם לחוותו כי לא בא עדיין לעולם, ל "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר", יְמוֹת עוֹלָם בהם לא הייתם, שנות דּוֹר וָדוֹר שלא חייתם, באמצעות "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז'). ההיסטוריה הופכת את העבר לזמן שיש לו משמעות בהווה ולזמן שמתקשר עם העתיד.

בצאתם מארץ מצרים, עבדים תועי מדבר שלא ידעו את ימי אבותיהם אברהם ויצחק ויעקב ויוסף, ואתמול שלהם לא היה רחוק יותר מאשר "מלך חדש" ו"עינויים ופרך" וגזירת "היאורה תשליכוהו" שקישואים ודלועים ודגה עשירה השכיחום כבר מלב, ומחר שלהם היה סמוך כחניית הלילה הבאה, ולא היה להם לחם לאכול, אמר ה' למשה "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ..."( שמות ט"ז,ד'). יום ביומו ,אומר רש"י משמע "אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר"(שם). למיואשים אין מחר. הם בועטים את הזמן,המורה הנאור של חוכמה ומוסר, אל מחוץ לאוהליהם וחיים רק את היום.

גם שובעי תאוות מיצוי ההווה עד כלות, האומרים "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כ"ב, י"ג), אינם נותנים דריסת רגל לזמן, המורה הנאור של חוכמה ומוסר. אבל המתים מתים במדבר ושובעי הבשר ושכורי היין מתים ביומם, והמורה הנאור לא מת לעולם כי כל עוד יש אדם על הארץ, שב הזמן ומנבא לו מוסר. "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ", שואל האדם, והמורה הנאור משיב "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.... כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח, עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם" (תהלים ט"ו,א'-ה'), "לעולםְ"- בעולם הזה, "לעולםְ"- בזמן האדם ומותר האדם, כמו שמבהיר רש"י כי אפילו אם כשל, "אין מוטתו מוטה לעולם אלא מתמוטט ועולה".

גם "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" הוא "לעולםְ"- שבעולם הזה, "...בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" שבעולם הזה,"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' ", בעולם הזה, כמובן, וביום ההוא, שיבוא בעולם הזה, "וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי - עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי"
אין מותר האדם גדול מזה לבד מ"לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", לבד מן הנצח. גם "מותר האדם" אינו יכול לצייר לנגד הכרתו ובינתו מה הוא נצח שאין לו ראשית ואין לו אחרית ואף על-פי כן הוא זמן. אין חוויית זמן המאפשרת להעלות על הדעת טיבו של נצח, אבל "מותר האדם" גם אינו יכול להעלות על הדעת שהזמן תם עם מותו, או עם מות אחיו לעתיד לבא, או עם מות השמש, או עם קפוא הארץ, ועל כן אי-אפשר לו שלא יהיה נצח...

...ואו אז עולה שוב הזמן, המורה הנאור של החוכמה והמוסר, ואורג לתוך טלית הנצח את פתילי התכלת של האמת ושל הצדק ואומר, "צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת" (תהלים קל"ו,קמ"ב) ומלמדנו שצדק ואמת שילודי אישה בני תמותה מקיימים אותם בימיהם ובזמנם, הם טללים של נצח הנוטפים ממרומים, מן ה"לְעוֹלָם" שלמעלה מן הזמן שאין קץ לגובהם, לבהוק "לְעוֹלָם” בשחריות של העולם הזה.