בשבחי ההתנצחות

1. יש משהו מרענן בתופעה שנאומו האחרון של שר האוצר יאיר לפיד סימן: חזרת הפולמוס. יש ערך רב להתנצחות האידיאולוגית מעל הבמה המרכזית של העם. פולמוס אידיאולוגי מחדד אמירות, מבהיר מחלוקות ומציג לראווה את השקפות העולם של הצדדים במפה הפוליטית. לא תמיד מדובר בתצוגות תכלית אינטלקטואליות; אבל ההתנצחויות הן קצה קרחון של עולמות אידיאולוגיים ואינטלקטואליים רחבים, וכבר לימדו חכמינו "ואידך, זיל גמור" (לך ולמד).

מצד שני, מאז הישארות הסיעות החרדיות מחוץ לקואליציה, אנחנו עדים להתגברות זוחלת במפלס ההסתה כלפי הציבור החרדי. שמחה לאיד. כמו לא מדובר באחינו בשרנו. בני עם אחד אנחנו, משפחה אחת.

גם אם חילוקי הדעות חריפים, אסור להגיע למצב של דה-הומניזציה של חלק חשוב בתוכנו. החברה החרדית עוברת תהליך עמוק של ישראליזציה. למרות המלל האידיאולוגי, כמו לא השתנה דבר מאז ימי קום המדינה, הרחוב החרדי מזדהה עם ישראל כמדינה. זה מתבטא בין השאר במעורבות במהלכים פוליטיים רבים שאינם סקטוריאליים; זה מתבטא בדמוקרטיזציה חסרת תקדים באלפי הפורומים החרדיים במרשתת; בפיזור המוקדים החרדיים בארץ, דבר שהביא להיחשפות גדולה לרחוב הישראלי ולביקורת כלפיהם.

בניגוד לקנטור של לפיד, משה גפני לא דאג רק לשולחיו החרדים בשבתו כיו"ר ועדת הכספים, ויעקב ליצמן היה סגן שר בריאות מצוין שדאג לכלל הציבור, וכמובן שרי ש"ס שמזמן שברו את הטאבו החרדי על השתתפות בממשלה ובקבינט. אלפי חרדים רוכשים השכלה אקדמית, ואלפים יצאו לעבודה ושינו את מצבם הכלכלי. כמו בכל חברה אולטרה-שמרנית, גם פה תהליכי השינוי הם איטיים, אבל מתקיימים. דרושה סבלנות ולא דחיקה אל הקיר. דחיקת החרדים וההסתה נגדם מצד גופי תקשורת גדולים יביאו לעיכוב התהליך ולפגיעה במרקם החברתי של העם. אולי יש כאלה האוהבים לקרוע - חלקים בעם וחלקים מארצנו; אבל דרושה אחריות גדולה מצד כולנו.

2. מצד שלישי, החרדים זקוקים יותר מתמיד לחשבון נפש. לא להתמסכנוּת המתלהמת מעיתוניהם. זה לא מועיל למצב לקרוא השוואות בנוסח גזירות טיטוס וחמלניצקי וארסנל שונאי ישראל, שגויס למלחמה בלפיד וחבריו. בפורומים חרדיים שהוזמנתי אליהם אמרתי שיאיר לפיד אינו שונא חרדים. העובדה שיש לו ויכוח חריף איתם אינה מעידה על שנאה. גם לא דחיקתם מחוץ לקואליציה.

חילוקי דעות אינם שנאה. יתרה מזו, דווקא חריפות הוויכוח (לא הסתה) מעידה שלציבור הישראלי יש ציפייה חיובית מחרדים. החברה הישראלית ברובה המוחלט רואה בחרדים בני משפחה, וכמו בכל משפחה, הדרישות כלפי אחים ואחיות תובעניות יותר מאשר כלפי זרים. ספר בראשית לימד שלעתים דווקא בתוך המשפחה עלולה לפרוץ שנאה איומה. גם זאת אמרתי לחרדים, שביום שהחברה (והתקשורת) תהיה אדישה כלפיהם, סימן הדבר שחלילה התייאשנו מהם.

חשבון נפש פירושו לטפוח על החזה שלך ולא רק על חזה אחרים. ככלל, האמירה בקרב חוגים חרדיים מסוימים (שהייתי עד לה) ש"שונאים אותנו", היא מלאכה קלה באשר היא מסירה כל אחריות ממושאי הביקורת. אכן, גם לחרדים חלק בהתייחסות הבעייתית כלפיהם. חבל שהביקורת החרדית על תוכניות האוצר נשמעת סקטוריאלית (אל תיגעו בילדים, או בישיבות או בתלמודי התורה). מה עם הוועדים הגדולים, הנמלים, חברת החשמל, הקיצוץ בתקציב הביטחון, מיזמי התחבורה, הבנייה בפריפריה ועוד? לח"כים החרדיים יש הרבה מה לתרום בנושא. משום כך, הישיבה באופוזיציה היא הזדמנות עבורם להשתלב בעבודה השוטפת של הכנסת ולהיות פרלמנטרים מצטיינים.

3. נכון לעכשיו, מהלכיו של לפיד במשרד האוצר זכו לתגובה עניינית בתקשורת. יש תומכים ויש מבקרים, מעלים נתונים ומנתחים, זורקים הצעות נוספות ומתייחסים לאחרות שעל סדר היום. לכאורה, כך צריכים להיות פני הדברים בתקשורת, התייחסות בריאה והוגנת.

כעת, מה היה קורה לו נתניהו היה אחראי לאוצר (באמצעות שר איש ליכוד)? האם גם אז היינו דשים את החרדים בעקבינו, או שמא לפתע מגלים חמלה כלפיהם, וכמה שנתניהו אכזרי? "ידיעות" היה מוצא כמה ילדים חרדים רעבים ומציג את "הגזירות האיומות". הסתכלו על התקשורת בשבוע החולף ולימדו להיכן ברח כלב השמירה של הדמוקרטיה בעשורים האחרונים.

ככלל, לרוב התקשורת יש שילוש טמא של שנאה: מתנחלים, חרדים ונתניהו. בכל פעם עולה על המוקד צלע אחרת מהמשולש. התקשורת כמעט אינה מגיעה למשחק כשצריך להגן או לבדוק עניינית אירועים או נושאים הקשורים בשילוש הזה. אפשר לבדוק כל נושא בהקשרו הזה ולראות היכן עמדה ועומדת התקשורת. לא נגלה חדשות מרעישות. המעניין הוא ההיתממות וההכחשה של עיתונאים רבים: הם חכמים גדולים שעה שמגיעים לביקורת על מתנגדיהם, אבל מסרבים לראות את הקורה הגדולה הנעוצה היטב בין עיניהם זה שנות דור.

4. הנה, בשישי האחרון שודרה ב"אולפן שישי" כתבה על חיילי צה"ל המבצעים מעצרים בקרב צעירים פלשתינים; לא שיות תמימות אלא מיידי אבנים שהביאו לפציעתם הקשה של ישראלים ואף למותם. הקצין שדיבר בסוף הכתבה היה מפוכח: אבי הגן על העם, אני מגן וכנראה ילדיי יעשו אותה מלאכה. במובן הזה הוא "לא אופטימי" ביחס לאפשרות לשלום. הוא מפוכח. כמו רובנו.

אבל מייד לאחר הכתבה הובא רק אמנון אברמוביץ' לפרש לנו, הכסילים, את שראינו. נו, מה יאמר האיש? העירו אותנו באמצע הלילה, ונשנן לכם את אמירותיו השנונות. הוא כמובן לא מזלזל חלילה בסכנה של האבן, אבל אכיבוש, אכיבוש.

זה בדיוק העניין, אברמוביץ', רבים בעם שאתה מייצג, אינם חושבים שישראל היא כובשת באדמות המולדת. נכון שיש שם ציבור שאינו מבני עמנו; אז לכל הפחות נאמר שיש מחלוקת משפטית ומוסרית ומדינית על האדמות הללו, שגם אנחנו - ולא רק הם - טוענים לבעלות עליהן. מהמקום המנוגד לך, ערביי האזור הם שכבשו את ארצנו. אם חושבים כך, הרי מעצר רוצחים בפוטנציה הוא מחיר קטן להישארותנו על האדמה הטובה הזאת.

את הדברים האלה אין מי שיאמר בערוץ 2 ולא בערוץ 10 או בערוץ 1 וכמעט לא בתחנות הרדיו. בפרפראזה על דברי יאיר לפיד לחרדים: התקשורת אינה רשומה בטאבו על שמם של אברמוביץ' ודומיו. גם לא החוכמה.