עודד טירה ("
מעריב-דעות",6.5.13, "להתעורר בלי אסד"), מציג עמדה התומכת בהישארותו של אסד בשלטון בסוריה, כמצב רצוי לישראל ולמערב, אך מודה שהסיכוי לכך קלוש, וכי המערב אחר את הרכבת. מבלי להדרש לחישוב מסובך של סיכויים וסיכונים, אני מבקש לטעון שבמקרה הטוב לא ברור שהתפתחות כזו אכן טובה לישראל יותר מהחלופה, שכרגע נראית סבירה יותר, של התפרקות סוריה ובמקרה הפחות טוב, נזקיה של התפתחות כזו גדולים בהרבה מתועלתה. טענה זו נשענת על השיקולים הבאים:
- מה שהיה איננו בהכרח מה שיהיה; השארות אסד בשלטן בסוריה, בחסות ובסיוע אירן ובתמיכה אקטיבית רוסית, תחדש את האיום במלחמה על הגולן, מלחמת טרור שתגלוש למלחמה קונבנציונלית עם אפשרות גלישה לשימוש בנשק כימי.
- חולשה מתמשכת בסוריה המתעצבת מחדש בחסות אירן, תוך מעורבות אירנית פעילה ומתגברת, עשויה לגרור שלוש התפתחויות בלתי רצויות לישראל: א. אי-יציבות בלבנון, או השתלטות חיזבאללה על המדינה; ב. נוכחות צבאית אירנית גלויה וסמויה על גבול הצפון הישראלי לכל אורכו; ג. רצף טריטוריאלי כמעט מלא בין אירן לגבול הצפוני של ישראל.
- ציר אירן-סוריה-חיזבאללה עם הצטרפות הדרגתית של עירק, מוביל לחידוש האיום בהיווצרות חזית מזרחית פעילה וחזקה, בראש וראשונה בשל הנטיות התוקפניות של אירן ושאיפותיה האזוריות והכלל-מוסלמיות.
- לא ברור כלל לאן מועדות פניה של טורקיה
- חופש הפעולה האסטרטגי הבעייתי של ישראל
מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה חזרה של אסד לשליטה מלאה על סוריה במסגרת ציר אירני מגובש, כאשר חיזבאללה התחזק בהשפעתו על סוריה, ביכולותיו הצבאיות בכלל ובדומיננטיות שלו בלבנון, מגדילה את הסיכוי להתפתחות מלחמת התשה טרוריסטית ברמת הגולן. סוריה לא ויתרה על רמת הגולן, ובראשות אסד גם לא תוותר, וספק גדול אם תגלה נכונות כלשהי להתפשר. מלחמת התשה משרתת היטב את כל שחקני הציר האירני - מעסיקה את ישראל ומחלישה את יכולתה להתפנות במלוא תשומת הלב המנהיגותית, הצבאית, הכלכלית והחברתית למאבק בגרעין האירני. מקטינה את האיום הישראלי על חיזבאללה, ופותחת חזית פעילה במגזר אחר של הגבול הצפוני, למקרה שחיזבאללה יידרש להילחם מגבול הלבנון.
להערכתי, אחת הסיבות המרכזיות שבגללן דבק אסד באירן, מלבד הרצון להחזיר לשליטתו את רמת הגולן, היא רצונו לממש את השאיפות הסוריות במסגרת חזון "סוריה הגדולה". שאיפה זו אינה מגובה ע"י המערב, הסונה האיסלאמית ואפילו רוסיה. מבחינה זו אירן היא נכס משמעותי לסוריה, ובמאבק מול הסונה האיסלאמית בת-ברית רצויה הרבה יותר לסוריה מכל חלופה אפשרית אחרת. הנחתו של טירה שניתן לפתות את סוריה לפרוש מהציר האירני, נראית בעיני אופטימית עד כדי היפותטית. וזאת עוד בטרם לקחנו בחשבון תגובה אירנית אפשרות נגד אסד אישית ונגד משטרו, היה וינסה לממש מהלך כזה.
מעמדה של ארה"ב באזור ואי-מעורבותה במלחמת האזרחים הסורית, מחלישה את השפעתה על סוריה ואת יכולתה להביא לניתוק הסורים מהברית עם אירן. תהליך זה ימשך, משום שלא נראה, כפיגם כותב טירה, שהמערב כולו רואה במלחמת האזרחים הסורית משהו יותר ממטרד. קצתו בתחום האינטרסים המדיניים ורובו בתחום המוסר הבינלאומי הנזיל והמפוקפק של המערב. נראה דווקא שלאינטרסים של אירן וסוריה של אסד מכנה משותף רחב, ולמרות הבדלי דגשים, חזקה אצל שני הצדדים הנטיה להמשיך בשיתוף פעולה אסטרטגית ולגבות זה את זה לנוכח הטלטלות האזוריות. שבירה של שיתוף הפעולה האירני-סורי אפשרית רק ע"י שבירת החוליה החלשה בשרשרת - סוריה של אסד - ע"י הפלת משטרו, למרות הסיכונים הכרוכים גם בהתפתחות כזו. השארות אסד בשלטון כרוכה בניצחון צבאי ובחזרה לתהליך של שיקום וביסוס האחיזה של המשטר במדינה. אילו היה סיכוי ממשי לניתוק סוריה מהציר האירני, ניתן לשער שהדבר היה מעודד רצון אמריקני לפצות על החולשה המדינית האזורית של ארה"ב, באמצעות לחץ על ישראל להסכים לדיון מחודש על רמת הגולן, בטענה שוותרנות ישראלית תסייע לקידום המהלך.
אולם, חזרת סוריה לליגה הערבית הנשלטת ע"י האיסלאם הסוני, אינה נוחה יותר לישראל. הגוש הסוני אולי מעט פחות אגרסיבי בהתנהלותו מאירן, אבל אינו פחות קיצוני בהשקפותיו. אסד עצמו כזכור אינו סוני, ומעשיו במלחמת האזרחים בוודאי אינם עושים אותו מקובל יותר בגוש זה. בסיכומו של תהליך ישאף גם העולם הסוני ליצור רצף של מדינות או ממשלים בעלי זיקה סונית, שישתפו פעולה בשתי חזיתות מקבילות: מול ישראל והמערב מזה ומול האיום השיעי בראשות אירן, מזה.
בחסות מטריה אירנית - גרעינית או לא גרעינית - סוריה שדוכאה בה מלחמת האזרחים, תפעיל מרמת הגולן כוחות לא סדירים בפעולות גרילה וטרור מסוגים שונים - סורים, פלשתינים, חיזבאללה, אירנים ושלוחות של אירגונים המשתייכים לאל-קאעידה - כשהיא תומכת בהם מאחור תמיכה פסיבית ואקטיבית. סוריה כמדינה משוחררת מעול מלחמת האזרחים גם בטרם השתקמה כליל מתוצאותיה, תדע לעשות זאת טוב יותר ומתואם יותר מאשר סוריה הרוסה ומתפוררת. בד-בבד תדע סוריה לנצל היטב את חולשותיה האורגניות למלחמת תעמולה שתטען שבשל חולשתה היחסית, אינה שולטת על מעשי הכוחות הבלתי "ממושמעים" הפועלים משטחה. פעילות זו תיתמך באופן עקבי ע"י החוגים הסרים למשמעתה של אירן בעירק. התבססות הפעילות מול רמת הגולן עד דמשק ומעבר לכך, ותמיכה מסיבית של כוחות אירנים מוסווים, יוכלו להכין בסיס נוח גם לפעולה נגד צפון ירדן.
ניתן להניח שעם חזרת משטר אסד לשליטה ולו חלקית על רוב שטח סוריה, תפעל אירן בשיתוף עם רוסיה, להחזרת צבא סוריה במהירות לכשירות מבצעית, ולסייע לסוריה מבחינה כלכלית.
לעובדה שבהדרגה כל חזית הצפון תפעל תחת יד מכוונת אחת ותחת פיקוד-על אחד, הפיקוד האירני, תהיה השלכה שלילית על תמהיל האיומים נגד ישראל ועל מצבה האסטרטגי.
איום סורי/אירני על ירדן; חזית מזרחית השתקמות סוריה מובילה באופן ישיר ומהיר להשתקמות החזית הצפונית מול ישראל. השיקום יהיה הישג אסטרטגי משמעותי לציר האירני ורוח גבית להמשך והעמקת החתרנות האירנית באזור כולו, וכל זאת עוד בטרם הגיעה אירן ליכולת גרעינית צבאית מוכחת. חולשת ארה"ב, השאיפות של רוסיה למלא תפקיד מרכזי יותר באזור ממנו נדחקה לאחר התמוטטות בריה"מ, בין היתר באמצעות חיזוק ההשפעה בסוריה, הפסיביות היחסית של ישראל במאבקי הכוח המתחוללים במרחב והיותה של ירדן מדינה סונית חלשה יחסית בציר המתנגד להתפשטות אירנית לעבר הים-התיכון - עשויים להוביל להגברת החתרנות נגד ירדן.
תהליכים אלה יגובו ע"י התחזקות האחיזה האירנית בעירק והפעלת המיעוט השיעי הגדול הנמצא שם ותומך בהם. באופן זה עשויה להתעורר מחדש, ותוך זמן לא רב, חזית מזרחית חדשה נגד ישראל. זליגה של אלימות מסוריה לצפון ירדן ולאחר מכן פעילות חתרנית במדבר המזרחי, בגבול שבין עירק לירדן וסוריה, מעמידים את ירדן כיעד נוחה לצעד הגדול הבא של אירן, לאחר ייצוב אסד בסוריה.
טורקיה לאן? קשה להעריך בשלב זה את דרכי התנהלותה לעתיד לבוא של טורקיה בהנהגת
ארדואן. מצד אחד עומדות שאיפות ארדואן לחדש את מעמדה של טורקיה על-רקע מעמדה האזורי של האימפריה העותומנית, ומצד שני עומדת טורקיה כנדבך חשוב בגוש המדינות הסוניות. מצד אחד טורקיה היא חברת נאט"ו, ומצד שני טורקיה היא מדינה הגובלת ברוסיה, שלה אינטרסים אחרים משל טורקיה, לעיתים מנוגדים לאלה של טורקיה ובכלל זה שימור הנמל העיקרי שלה בים התיכון - בטרטוס שבסוריה.
כמדינה מוסלמית סונית ההולכת ומקצינה עמדות בהנהגת ארדואן ומפלגתו, אף שאירן וטורקיה אינן נתונות כיום ביריבות קשה, קל לעמוד על כמה וכמה מרכיבים שבהם אינטרסים בסיסיים של שתי המדינות מפרידים ביניהן ועשויים בתנאים מסויימים להפוך לסלעי מחלוקת ועימות, למשל: היחס לכורדים. עמדותיה של טורקיה כלפי ישראל, אינן נותנות יסוד לתקווה שבעתיד הנראה לעין תחזורנה מדינות אלה להיות ידידות אסטרטגיות קרובות, ובוודאי כך כל עוד ארדואן הוא ראש הממשלה או נשיא פעיל. השגת נשק גרעיני ע"י אירן, ישנה את כללי המשחק גם בין טורקיה לאירן, הגם שכחברת נאט"ו טורקיה מוגנת באופן תיאורטי לפחות ע"י חוזה הברית. מבחינת ישראל, טורקיה היא בינתיים משענת קנה רצוץ, אעל-פי שיתכנו תחומים (כגון: פעולה נגד תוכנית הגרעין האירנית) שהאינטרס הטורקי-ישראלי המשותף יקדם שיתוף פעולה דו-צדדי חשוב. לעומת זאת, הנטיה של טורקיה לקנות לעצמה מעמד איזורי ע"י מעורבות בסיכסוך הישראלי-פלשתיני, היא ככל שניתן להעריך מגמה מקדמת חיכוך.
חולשה פנימית סורית על משמעויות שונות של חולשה פנימית סורית מתמשכת, מול חזרה סורית למצב של מדינה בשליטה מרכזית מספיק חזקה לעיצוב מיניות מרכזית אחת, עמדתי קודם. על הדברים הקודמים ניתן להוסיף:
א. התפרקות סוריה תביא לידי ביטוי חד את הבדלי האינטרסים בין הקבוצות האתניות והדתיות בה. חידוד הניגודים הוא קרקע פוריה ל"דייג אינטנסיבי במים עכורים" מצד כל השחקנים החיצוניים.
ב. הפיכת המדינה הסורית הנוכחית לקבוצה של ישויות פוליטיות נפרדות, משנה את המציאות הגיאו-פוליטית ואת שיתופי-הפעולה הכלכליים והצבאיים. מכאן שעוצמת הכוח ורמת האיום הנובעים ממרחב-השפעה סורי שהתפרק, יקטן.
ג. לסוריה כישות מדינית אחת, תביעה ברורה וחדה לגבי רמת הגולן, הנשענת בין היתר על הסדרים בינלאומיים מושתתים על הסכמי "סייקס-פיקו" ומאושרים ע"י חבר הלאומים. התפרקות סוריה ל"קנטונים" (או מדינות, או אוטונומיות מסונפות) חדשים משנים מציאות זו, בין היתר בהשפעת רצונם ונטיותיהם של תושבי הטריטוריות עצמן. לסוגיית רמת הגולן בקונטקסט הנוכחי ערך שונה מזה שיהיה לה אם תתפתח ולכשתתפתח כחלק משינויים מדיניים, צבאיים ואחרים... ולמעמד שונה מתאימים גם כללי משחק חדשים.
חופש פעולה אסטרטגי לישראל סוריה מאורגנת, נתמכת ע"י אירן ובעלי בריתה באזור ונסמכת על רוסיה בהנהגת פוטין, אף שיידרש לה זמן להתאושש ולהשתקם, תחזור די מהר לניצול ההצלחה ולחתירה להחזרת רמת הגולן ולנקמה בירדן על תמיכתה במורדים. מאידך-גיסא, אפשר גם שסוריה מאורגנת, החוזרת פורמלית למחויבויותיה הבינלאומיות בחסות מטריה מדינית רוסית שתמנע דרישות לבצע בסוריה "ניקוי אורוות" משפטי מבוסס על טענת "רצח עם ופשעי-מלחמה", תתקשה לממש לחימה אקטיבית נגד ישראל ו/או ירדן, מבלי לחזור ולפגוע בעצמה. מלחמה בהיקף מלא אולי לא תתרחש בתנאים אלה, אבל לוחמת גרילה וטרור, כפי שראינו קודם בלבנון וברצועת עזה, עשויה בהחלט להתחולל הן בצפונן של ישראל וירדן.
אף שהמערב אינו שש להניח לישראל להגן על האינטרסים שלה מול הטרור הערבי והאיסלאמי-פונדמנטליסטי, יתכן שמול סוריה בהנהגת אסד, על הזוועות שחוללו במלחמת האזרחים, תזכה ליחס שונה. בזכות יחס זה, יהיה לישראל חופש פעולה רחב יותר, תחת מטריה מערבית, לרסן את השאיפות הסוריות ואת המהלכים הסוריים. אלא שאפילו כך, אינני בטוח שישראל מוכנה לנהל את המדיניות האגרסיבית הדרושה להשגת ריסון הסורים, קל וחומר אם התמיכה המערבית תהייה מסוייגת מאוד. כך או כך, חופש הפעולה יהיה בלתי-יציב, נתון למניפולציות, מוגבל ע"י יוזמות רוסיות ואפילו ע"י פעילות הליגה הערבית וכמובן, האו"ם. מבחינתה של ישראל ייקנה חופש פעולה מוגבל זה במחיר:
א. הגדלת הסיכון להדרדרות למלחמה,
ב. שחיקת כוחות,
ג. פגיעה בכלכלה.
סוריה מונוליטית התלויה תלות מוחלטת באירן, היא סוריה פחות עצמאית בהחלטותיה האסטרטגיות. סוריה כזו האיום השוטף הוא גלישה למלחמת התשה טרוריסטית במספר גזרות.
מלחמת התשה טרוריסטית מסוריה, היא מלחמה המושתתת על טרור (תקיפת אזרחים לא חמושים) באמצעות נשק תלול מסלול, המשוגר משטח מדינה ריבונית, ע"י קבוצה או קבוצות "לא מאורגנים" שפועלים מתוך "הסכמה שבשתיקה" מצד המדינה המארחת. במקרה הסורי, תהיה פעילות כזו פרוסה לאורך קוי גבול ארוכים יחסית ובתנאי שטח המשרתים היטב מלחמה כזו (מצב דומה למצב בדרום לבנון). ראינו בעבר שמלחמה מסוג זה קשה עד בלתי-אפשרי לנהל בתנאי "סטנד-אוף". אם תגלוש ישראל למלחמה כזו, יחייב אותה הדבר לפתח ולאמץ דוקטרינת התמודדות שונה מבעבר, מבלי שתאלץ לגלוש בכל אירוע ותגובה אל סף מלחמה או מעבר לסף זה. בכדי להמנע ככל האפשר מגלישה למלחמה שבה תהיינה מעורבות המעצמות, חייבת ישראל לחזור ולהבהיר שהיא אינה מתערבת במלחמת האזרחים בסוריה, אבל פועלת ותפעל נגד כל ניסיון לשנות את מאזן הכוחות הזירתי לרעתה. בקונטקסט זה יש להבין גם את האזהרה לאסד שתגובה סורית צבאית נגד פעילויות התקיפה האחרונות של ישראל, ובמיוחד אם אלה תכווננה נגד אוכלוסיה אזרחית, תחריף את התגובה הישראלית עד כדי פגיעה במשטר.
להערכתי, הפתרון לטיפול במלחמת התשה טרוריסטית נעוץ ביצירת שטחי הפקר (שטחי אש) לאורך הגבול הישראלי-סורי והישראלי-לבנוני, עד לעומק המנטרל את השימוש בכלי שיגור קלים ובינוניים. בשטחים אלה צריכה ישראל לשמור על חופש פעולה מלא ומתמיד, מבלי לקיים בו נוכחות סטטית או קבועה אלאל ככל שמתחייב מאופי הפעילות הצבאית אד-הוק. כל מה שזז בשטח הוא אויב, וצפוי לפגיעה והשמדה. מטרת דוקטרינה זו היא להעמיד בפני המדינה "המארחת" ברירה: שקט, או מציאות שבה שטח ריבוני הופך לשטח הפקר, עם חופש תנועה ופעולה של הצד השני ועם סכנה לאורך זמן של התקבעות המצב.
מה עדיף לישראל השאלה מה עדיף על מה בסוריה, המשך שליטת אסד או פרגמנטציה של המדינה הסורית המלאכותית, היא שאלה קרדינלית לישראל
1. שאלה קרדינלית לא פחות היא העיתוי הרצוי להתרחשות הפרגמנטציה, היה ומוסכם שזהו המצב הרצוי. האם יש להעדיף שתהליך זה יתרחש בעתיד הקרוב, או שעדיף לדחות את התרחשותו בין היתר באמצעות "שימור ממותן" של משטר אסד בסוריה, ואם כך אז עד מתי. אם המסקנה היא שעדיפה התפוררות של סוריה, ואני סבור שאכן זה המצב הרצוי לישראל, מוטב שהדבר יתחולל בעתיד הקרוב וישראל תייצב את המציאות לאורך גבול הצפון שלה על בסיס המציאות החדשה שתתפתח לאחר השינוי בסוריה.
רק אם תשנה אירן את מדיניותה בנוגע לתוכנית פיתוח הנשק הגרעיני שלה, תוכל ישראל לחזור ולשקול סדר עדיפויות זה. ללא שינוי אירני מהותי ומבוקר, התפוררות סוריה צריכה להתחולל בטרם פיתחה אירן יכולת גרעינית צבאית מוכחת ובטרם הגיעה ישראל לרגע האמת בשאלת עיתוי תקיפת תוכנית הגרעין האירני וזהות המבצע (ים).
לסיכום סוריה גדולה, חזקה ויציבה אינה מבטיחה לישראל בעתיד את מצב הביטחון השוטף הנוח ביותר. המשך הברית עם אירן, מהווה סיכון לפתיחת חזית צפונית רחבה, חזקה ומאיימת, תחת פיקוד עליון אחיד, ורצף טריטוריאלי מאירן ועד לחופי הים התיכון.
בקונסטלציה כזו, המרכיבים השליליים מבחינה אסטרטגית רבים וכבדי משקל יותר מהרכיבים החיוביים, מלחמה על רמת הגולן היא אפשרות כמעט וודאית ונותרת פתוחה רק שאלת העיתוי.
מסקנה בלתי נמנעת נוספת היא שהמצב כולל משתנים רבים ורמת אי-הוודאות באשר לתהליכים שיקרו בפועל גדולה. אולם, כל עוד מתקיימת הברית הסורית-אירנית, המוטיבים האנטי-ישראלים היסודיים שלה הם ברורים וודאיים.
ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לעצב סוריה כרצונה, אבל היא חייבת לעקוב מקרוב אחר מה שמתרחש שם, במיוחד בטווח של 50 עד 100 ק"מ מגבול הצפון הישראלי, ולהשפיע על התרחשויות אסטרטגיות וצבאיות בכלל ועל ההתפתחויות באזור הקרוב יותר לגבול הישראלי, בראש וראשונה בכל הנוגע להתפתחות אפשרית של מלחמת ההתשה טרוריסטית לאורך גבול הצפון. מבחינה זו, סוריה ולבנון תהפוכנה במהירות למקשה אחת. אסור לישראל להסס ואסור לה להמנע מנקיטת הצעדים הדרושים - כשאפשר אזי רצוי בשיתוף עם גורמים אחרים, וכשלא מסתייע - בכוחות עצמה. ככל שתניח לדברים להדרדר, הם יואצו ויגדילו את סכנת המלחמה הכוללת.
בתנאים אידיאליים צריכה הייתה ישראל לפעול בעיתוי נבחר בנפרד נגד התבססות כוחות איסלאם קיצוני ברצועת התיחום הנ"ל, בנפרד נגד חיזבאללה בלבנון (מה שנכשלה לבצע במלחמת לבנו השניה) ובנפרד נגד כוחות אירנים החודרים לאזור ומתבססים בו. המטרה: יצירת שטח הפקר ובו רצועת ביטחון ברוחב של כ-20 ק"מ לפחות בין הגבול הישראלי לבין נוכחות קבע של גורמים עוינים.
חשיבות מיוחדת יש לתת למניעת היווצרות חזית מונוליטית של כל הכוחות העויינים לאורך גבול הצפון, תחת שליטת פיקוד-עליון אחד, ושל רצף טריטוריאלי בין אירן לקירבת הגבול הישראלי, רצף המאפשר חופש תנועה, תמרון ושינוע לוגיסטי יבשתי.
נספח
