7 באוקטובר 1973. יום אחרי יום הכיפורים. מחנה נתן ליד באר שבע. נדמה לי שהיה זה בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. אני בתא התותחן של טנק פטון M60 A1 . מעלי עומד המ"פ, אהוד גרוס. לצידי הטען קשר, משה משה ובתא הנהג, יצחק אפו. אנחנו עומדים בראש הטור בשערי המחנה. רק אתמול עדין אזרחים בבתי הכנסת והיום דרוכים לקרב בתוך הטנקים. בקשר נשמע קולו של אהוד גרוס: תחנות אהבה כאן אהבה, נועו נועו סוף.
בימים האחרונים זיכרונות מאותו רגע הציפו אותי. הפעם לא כי חלפו 40 שנים מאותה מלחמה ארורה ואפילו לא בגלל ההכנות (שאני שותף להן) לשני אירועים: האחד , ציון 40 שנים לפעילות החטיבה שלנו-600- במלחמה וגם לא מפגש של ותיקי מדור תותחנות בבית הספר לשריון אלו מלפני 45 שנים. דווקא כותרות הימים האחרונים הם שהזכירו לי את היציאה לקרב. הידיעות שהגיעו מכיוונו של שר הכלכלה, הדתות והתפוצות החדש,
נפתלי בנט, על האפשרות להפעלת צה"ל כדי לשבור את עובדי הנמלים והשימוש התדיר המילה: מלחמה, בסכסוך עבודה זה.
לפתע, ראיתי בעיני רוחי, את עצמי שוב יושב בתוך הטנק הפעם בשערי נמל אשדוד. לא גנרל גמאסי הרמטכ"ל המצרי הוא מפקד כוחות האויב אלא אלון חסן , יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. לא חיילי הצבא המצרי המצוידים בטילי סאגר משמידי טנקים הם הסכנה אלא הנווטים והסווארים של נמל חיפה הם המאיימים על המשך קיומה של ישראל . על-פי המיוחס לבנט בתקשורת הקרב על הבית אינו על גדות תעלת סואץ אלא על גדות הקישון. גשר "עד הלום" שבו נצער הצבא המצרי במלחמת השחרור בסמוך לאשדוד נדד מעט צפונה ומערב לשערי הנמל. כאן נעצור את האויב. כאן נכריע את הזוממים להכחידנו.
כאמור, אוגדת השריון ובה גם החטיבה שלי תתייצב ערוכה ומוכנה לקרב. בתדרוכי המפקדים תוצגנה מפות קוד של נמלי אשדוד וחיפה מלוות בתצלומי אויר. יחידות המודיעין 8200 ו-81 יעבדו מסביב לשעון כדי להאזין לישיבות הועד ויתכן שבכירי סיירת מטכ"ל יישלחו לתוככי ישיבות הנהגת ההסתדרות כדי שיהיה גם מודיעין שטח בזמן אמת.
מעיון בכותרות העיתונים ראיתי בעיני רוחי את אהוד גרוס (היום תא"ל במילואים) שוב ניצב חשוף בצריח, אותי בתא התותחן מתחתיו הפעם מכוון אל עבר עגורנים ולא טנקים. את משה משה טוען פגזי נ.מ (נגד מלגזות) ואת אפו הנהג ממתין לפקודת תזוזה. שמעתי במוחי שוב את ששמעתי לפני 40 שנים : תחנות אהבה כאן אהבה, נועו נועו סוף.
רגע לפני שכבשנו את הנמלים רעייתי טלטלה אותי באומרה: אולי תתעורר כבר, הגיע הזמן ללכת לעבודה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
