הארץ ממשיך במסע התמיכה בשמאל הקיצוני

בנוסף לשמות המוכרים כמו גדעון לוי, עמירה הס, יצחק לאור, ספי רכלבסקי, שמובילים "שליחות הסברה" הזו, מצטרפים אליהם מפעם לפעם דמויות מוכרות וחדשות נוספות כמו העיתונאים אלוף בן, צבי בראל, חגי מטר, עו"ד מיכאל ספרד, יוסי שריד, ועודה בשאראת. חבורה זו מבקרת ומאשימה את כל הממסדים הממלכתיים והביטחוניים בישראל בכל נושא ועניין בכל תחומי החיים.

למען זכות הציבור לדעת ולהכיר את מדיניות העריכה הפוליטית (המסווה של "עריכה מקצועית") של עיתון הארץ, ליקטתי בתמצית כמה מהדברים שאנשים אלה כתבו לאחרונה. דברים אנרכיסטים, מופקרים, פוסט ציונים.

צבי בראל, מאשים את ישראל בתור "המדינה המאיימת ביותר בעולם"

הוא מאשים את ישראל בשימוש פסול בנימוק של "הסכנה הקיומית" להצדקת כל פעולה תוקפנית ללא הבחנה כמו תקיפת הכור בעירק, הפלישה ללבנון, הפצצות שיירות הנשק במרחבי סודן, חיסול הטרוריסטים בסוריה, בלבנון, בתוניס ובדובאי, פגיעה במדענים ובמתקנים באירן, הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה, ועכשיו האיומים לתקיפה באירן. (הארץ 5.6.13)

עודה בשאראת הקומוניסט, מאשים את ישראל "במזימה ציונית"

לדעתו החברה הישראלית עסוקה באובססיביות בעניין זהותה. היא זקוקה לפסיכיאטר ולא לבית מחוקקים. כל העניין של "היהודית הדמוקרטית" היא "מזימה ציונית".

חגי מטר, מאשים את ישראל הציונית שבה "כולם מרוויחים מהכיבוש"

לדעתו, התשתית הכלכלית והצבאית של ישראל מבוססת על הכיבוש ועל הניצול של הפלשתינים. הקבוצה העיקרית שנהנית ומרוויחה מהכיבוש היא "כנופיית האוונגרד של הציונות הדתית". הוא מאשים את כולם (לא רק את המתנחלים) כשותפים, כמזדהים ומרוויחים מהכיבוש: 150 אלף משפחות שמתפרנסות מתעשיית הנשק. ראשי השב"כ שבנו קרירה ממרתפי העינויים. המשפטנים שנתנו הכשר משפטי להפקעת האדמות. הבנקים המעניקים משכנתאות למתנחלים. האדריכלים והמהנדסים שמסייעים בתכנון ובבינוי של ההתנחלויות. הקבלנים שמנצלים את המחצבות והמים של הפלשתינים. התעשיינים והחקלאים שמעסיקים את הפלשתינים בתאי ניצול. וכמובן שהוא לא שוכח להאשים גם מפלגת העבודה והשמאל הציוני כולו. (הארץ 4.6.13).

קראו את מאמרי מיום 17.10.12 בבלוג שלי באתר זה תחת הכותרת: "מה מסתתר מאחורי מנהיג עובדי מעריב". תופתעו לדעת מי האיש הזה, מה דעותיו ולמי הו משתייך.

עו"ד מיכאל ספרד, מאשים את כולנו בשעבוד ודיכויי בני אדם
הוא מאשים את ישראל בנישול יום יומי של מיליוני פלשתינים, תוך גזל כוחני של אדמות ודיכוי חירותם, לאורך ארבעים ושש שנות כיבוש שהן אנטיתזה ליהדות. הוא מאשים את החיילים, המשפטנים ואנשי העסקים. (הארץ 5.6.13)

אלוף בן, מאשים אותנו בהשלטת השואה בשיח הציבורי מדיני

הוא מאשים את צה"ל, הפוליטיקאים ומערכת החינוך בהשלטת זיכרון השואה בשיח הציבורי ובקביעת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל שלדעתו זו הסיבה הפוגעת בתהליך השלום ומונעת השגת השלום. במאמרו "מתי התחלנו לפחד מהשואה" הוא מפגין העדר הבנה של היסטורית של לקחי השואה הגלומים בשלטים בשני מחנות ההשמדה מיידנק ("גורלנו אזהרה לכם") ובטרבלינקה ("לעולם לא עוד"). (הארץ 3.6.13)

"האלטרנטיבה" שכנראה מאמין בה אלוף בן, היא לתמוך בנאכבה הפלשתינית, בנסיגה לקווי 67', בערבויות בינלאומיות, באמונה נאיבית "בהסכמי שלום" על הנייר, בהכרה שישראל אשמה בהיווצרות בעיית הפליטים הפלשתינים. כל זאת בהשכחת זיכרון השואה בשיקולים המדיניים והביטחוניים. כל זאת מצוי במאמר המערכת של הארץ "די לשכתוב ההיסטוריה" 3.6.13.

אלוף בן, מאשים את הממשלה בהעלמת המידע של תקציבי שרותי הביטחון

הוא מאשים את הממשלה שתקציב שרותי הביטחון, המוסד והשב"כ, גדלו בעשרות אחוזים, ללא שקיפות וללא פירוט מלא של השימושים בכספים אלה. הוא מאשים שתקציב זה "מוחבא" מעיני התקשורת. לדעתו מצב זה "גורם לעיוות הדיון הפוליטי והציבורי על גודלו של תקציב הביטחון". דעה זו של עורך הארץ משקפת את הדעה המופקרת לפיה כל סודות המידע הקשור לביטחון יש לפרסם בשם ולמען הסיסמה האנרכיסטית של מדינה הנתונה באיומים קיומיים שעלולה להיהפך לדמוקרטיה מתאבדת ולא מתפקדת. הוא דורש דיון פוליטי בנושא ביטחוני בשם "חופש המידע" האנרכיסטי. (הארץ 3.6.13)

גדעון לוי, מאשים את בן-גוריון כאחראי לפשעי מלחמה

הוא מאשים את בן-גוריון כאחראי לפשעי מלחמה שבוצעו נגד הפלשתינים במלחמת השחרור ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה. "איש אינו יכול עוד לטעון שבן-גוריון שידו הייתה בכל, לא הורה, לא ידע, או לא הכשיר". "הגיע העת לבחון את צדדיו האפלים". רשימת "הפשעים של בן-גוריון", על-פי גדעון לוי כוללת בין השאר 120 כפרים לפחות שתושביהם גורשו בכוח, מעשי טבח וביזה, גירושים המוניים בממדים של טיהור אתני מחבלי ארץ. כמה מעשי אונס. גיוס האקדמיה לשירות התעמולה. כל זאת במסגרת המאמצים של גדעון לוי ותומכיו האנרכיסטים הקיצונים לנפץ את דמותו גן גוריון. (הארץ 30.5.13)
הגיע הזמן לנפץ את דמותו של גדעון לוי שהוא תועמלן של אויבינו היושב בתוכינו וכותב נגדנו.

יוסי שריד, מאשים את קק"ל בהפליית האזרחים הערבים בישראל

על רק השערוריה של מימון הרצאתו של ביל קלינטון, במסגרת חגיגות פסטיבל שמעון פרס, באירוע במכללה ברחובות פירסם יוסי שריד מאמר ביקורתי נגד הקרן הקיימת, "אל תתרמו להם". ביקורתו נגד הקק"ל שמימנה (לבסוף ביטלה) חצי מיליון דולר לשם הבאתו של קלינטון הייתה מוצדקת. ואולם, במאמרו נחשפה האמת. הוא תובע לא לתרום לקק"ל מאחר שהיא איננה עוד "אדמת הלאום היהודי" (אלא "אדמת המדינה") המפלה את הערבים. יוסי שריד מצטרף לפוסט ציונים, המתנגדים להתיישבות היהודית לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בגליל ובנגב. (הארץ 3.6.13)

אלוף בן, תובע "דיון ציבורי" בכל נושא ועניין ביטחוני

בחודש ספטמבר 2012 פירסם דויד מקובסקי (מי שהיה בעבר כתב מדיני בהארץ) מאמר במגזין האמריקני "ניו-יורקר" ובו תחקיר מפורט על הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה המיוחס לישראל. בשיחה של עורך הארץ, אלוף בן, עם רזי ברקאי (בגל"צ 11.9.12) אמר שהוא כתב בעצמו כבר מזמן תחקיר בנושא אבל הצנזורה מנעה את פירסומו של התחקיר.

על-רקע תסכולו וכעסו של עורך הארץ בעניין הוא כתב מאמר בכותרת "צנזורה למען מי"? במאמר תבע לקיים "דיון ציבורי" בכל נושא ביטחוני, כולל התפקוד, המניעים והשיקולים של מקבלי ההחלטות. לפי "ההגיון" הזה שכל נושא ביטחוני יהיה פתוח ומדווח לציבור ולאויבינו, בשם הסיסמה "זכות הציבור לדעת", ולמען יצר האגו העיתונאי נגיע לאסון ביטחוני של דמוקרטיה מתאבדת.

לפי "ההיגיון" של עורך הארץ, יכול כל בר דעת לדמיין לעצמו לאיזה אסונות וכשלונות היינו נקלעים אם היינו מנהלים "דיון ציבורי" לפני הפצצת הכור בעירק, או לפני "מבצע אנטבה", או לפני מבצע "אביב נעורים" או לפני חטיפת מרדכי ואנונו, או לפני המתקן האטומי בסוריה, או לפני הפצצת שיירות הנשק במרחבי סעודיה, או לפני מבצע "עמוד ענן", או "חומת מגן" ועוד ועוד.

גישה זו של עורך עיתון הארץ מעידה על גישה קיצונית של הפקרות וחוסר אחריות בנושאים ביטחוניים רגישים, שאמורים להתנהל בחדרים סגורים לתקשורת, בין הדרג המדיני והצבאי ולא "בדיון ציבורי" פומבי הרסני מעל דפי עיתון הארץ כדאי להיזכר בפרשת אורי בלאו.