תיקון ג'נין, ג'נין לחוק לשון הרע. (א. בנדר, מעריב, 26.6.13) הדיווח של בנדר עוסק בחו"ד ששלח היועמ"ש ל
ממשלה לוועדת החוקה ובה הוא קובע שהצעת החוק שאושרה בוועדת השרים לחקיקה ונדונה בוועדת החוקה איננה חוקתית. אירוע זה שאינו ראשון מסוגו, חוזר ומעלה סוגיה עקרונית, הטעונה ליבון והכרעה בגוף המחוקק, הכנסת. אסור להותיר בידי היועמ"ש את זכות הוטו על חקיקת הכנסת, לא במעמדו כיועץ משפטי, ולא כרמזור "עצור" למקרה שבג"צ יידרש לסוגיה זו.
כל מי שעיניו בראשו ובוחן את הדברים בשכל ישר משוחרר מדעות קדומות בשאלת הגבולות הפראיים של פרשנות מתחסדת בתחום
חופש הביטוי, מבין : א. הסוגיה אינה סוגיה של פרשנות משפטית, אלא של נורמה חברתית-פוליטית. פרשנות כזו היא זכות בלעדית של המחוקק. ב. התיחסות היועץ לסוגיה בתהליך חקיקה, יכולה וצריכה להיות מוגבלת לשאלות של ניסוח משפטי (בהירות וחד-משמעיות), או סתירה אפשרית מובהקת ביחס לחוק אחר קיים. כל חריגה מאלה צריכה להשלל מזכויות היועה"מ.
לעצם נושא החקיקה, אין ספק שכבר ראינו די והותר פרברסיות בהתנהלות גורמים שונים בישראל, רובם מתחומי האמנות והאקדמיה, שבטענת "חופש אקדמי" או "חופש דיבור", נוטלים לעצמם חופש להשתלח בכל מה ומי שאינו לרוחם, או שאינו חושב כמותם. הואיל ומעשים אלה לא רק פוגעים באזרחים אחרים - יחידים ו/או קבוצות גדולות או קטנות, אלא גם מסבים ללא צורך וללא צידוק נזק למדינה ולמוסדות חשובים שלה, יש להפסיק זאת, ויפה שעה אחת קודם. כאשר מדוב בצה"ל ובחיילי צה"ל המשרתים בו מתוקף חוקי שירות ביטחון (גם אם חלקם עושה זאת בחפץ-לב ובוודאי בתום-לב), חובת המדינה להגן עליהם ועל שמם הטוב, עולה על חובת המדינה להתיר חופש פעולה חסר גבולות ומגבלות למשתלחים בהם, מה גם שחיילי צה"ל מנועים מלהגיב, נתונים בנחיתות עצומה כלפי תוקפיהם, וחסרים את הכלים והמיומנויות לעשות זאת. יתר-על-כן, סכנת השימוש הנלוז באמצעי תקשורת למיניהם, טמונה בכוחם הרב להשפיע גם כשהם שקריים למהדרין, ובעובדה שמה שמתפרסם בהם כמעט תמיד הוא בלתי הפיך ולא ניתן לתיקון.
טוב תעשה וועדת החוקה של הכנסת, אם במסגרת הטיפול בסוגיה חשובה זו, תתפנה גם לסוגיה החשובה לא פחות של מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ושל בג"ץ בסוגיות אתיות. נורמטיביות, ופוליטיות, ותבצע ההתאמות הדרושות לתיקון כל העיוותים שמהם סובלת מדינת ישראל וסובלים אזרחיה מזה עשור שנים ויותר.
עניין זה אינו נוגע לקואליציה או אופוזיציה, ואינו שייך לשאלת מיהו ימין ומיהו שמאל, לקונה תשפיע על כולם באותו אופן מי לאלתר ומי בעוד זמן-מה. הבעיה נוגעת בראש וראשונה לתדמיתה של הכנסת הנמצאת בשפל המדרגה, ולמעמדה וסמכויותיה הבלעדיות כמחוקקת. תוך הסדרת שאלות אלו, נגיע גם להרחבת המסגרת של חיקוק חוקי יסוד והסדרת הפרדת הרשויות במדינה, שנשתבשה עד מאוד בדור האחרון.
נתניהו: זהיר, הססן, אימפוטנט?!
ההתרחשויות הפוליטיות והביטחוניות מבית ומחוץ מעוררות תחושה של אי-נוחיות באשר לתפקודו של ראש הממשלה. תחושה זו אינה חדשה. היא החלה במהלך מערכת הבחירות האחרונות, כאשר מהלכיו העקריים של נתניהו - הברית עם ליברמן, המלחמה בבנט, הפקרת מערכת ההסברה בידיהם של ארדן וסער, שעם כל הכבוד לפוטנציאל האישי שלהם ולנסיונם הפוליטי, הם עדיין קוטלי קנים ליד נתניהו ומספר חברים ותיקים נוספים בצמרת הליכוד, ההתעלמות מלפיד, הניסיון העלוב לשמר את הברית עם המפלגות החרדיות, ובעיקר: הזנחת פעילי הליכוד ו"התחפרות" מפני העם - היוו יותר מסימן אזהרה על התרופפות היזמות, המנהיגות והרגישות הפוליטית של נתניהו.
למחדל זה היו תוצאות ברורות בקלפיות. מהלך שנועד לחזק את הליכוד - החליש אותו. מהלכים שנועדו להעמיד לרשות נתניהו מגה-מפלגה, שעימה יוכל לבצע מהלכים הרי משמעות כמעט בכל תחום שיחפוץ, כשלו והניבו תוצאות הפוכות. נתניהו החטיא שוב את הלקח העיקרי מהנסיונות הכושלים של ראשי ממשלה מאז תחילת שנות ה- 90, שעיקרו: אם אתה בוגד בגרעין הקשה של חברי המפלגה המעלה אותך לשלטון, ומחפש את עצמך במחנות זרים, סופך שאתה נזרק לכלבים ע"י כולם; מבחינה זו אין נביא בעירו, וגם נתניהו כך.
מראש ממשלה הפך נתניהו לפודל המדיני של פרס בשאלה הפלשתינית, לכדור הטניס שלאובמה בשאלת אירן, לקיפוד המכודרר של יריביו במערכת הפוליטית-ביטחונית בשאלות הביטחון השוטף, סוריה, רצועת עזה ועוד, ולשבוי הרוחני של מערכת המשפט בישראל, משל היא מקור הסמכות הריבונית במדינה. רק בשאלת רובי ריבלין, בהשראת "האישה הקטנה בבית" הצליח נתניהו לעשות שריר פוליטי, ובדרך זו גם האיץ את אובדן שליטתו על הליכוד.
משרד ראש הממשלה משדר ווקום: וקום של יוזמות, ווקום של החלטות, ווקום של ביצוע, ווקום של ניסיון רציני להשפיע על ההתרחשויות סביב ישראל, בתוך יהודה ושומרון, בכלכלה הישראלית ובכל התחומים הצולעים הקשורים בחינוך, בריאות, ביטחון הפנים, השתוללות הפרקליטות, השתוללות חברי הכנסת הערבים, אוזלת היד והלעומתיות של היועץ המשפטי וההתערבות הזרה בעניינים הפנימיים של ישראל; כמעט הייתי אומר "פחד" מחמת ההפקר המשתרר עלינו. מלבד שחרור הצהרות שנראות כרפלקס מותנה יותר מאשר ככוונה אמיתית וביטוי לתוכנית פעולה, משרד ראש הממשלה נראה כמשרד מפוקפק למינויים ולטקסים.
בהדרגה מתגבר הרושם, שלדידי הסתמן כבר בסוף הקדנציה הקודמת ובמערכת הבחירות, שנתניהו מתחיל להאמין לנאום בר-אילן של עצמו. כאשר נשא את הנאום, התחושה דה-פקטו ששידר הייתה של מהלך טקטי שמאחוריו עומדת הערכת מצב, שלה היה שותף נתניהו עצמו במשך זמן רב, שבצד השני אין מוכנות ואין נכונות להגיע לפשרת-אמת של הערבים עם ישראל כמדינה יהודית. בעוד המצב בשטח לא השתנה, דומה שנתניהו עצמו מתחיל להתעייף מהמאבק - שלכל הדעות הוא קשה ומתיש - ומן הצורך להגיע בפועל לאותן מטרות ולאותם יעדים בהם האמין בעבר, הוא מתחיל להאמין ל
שמעון פרס, שאף אחת מתחזיותיו המדיניות הגדולות בדור האחרון לא התגשמה.
ראינו מה הביאה אמונה דומה על רבין. אינני סבור שאותה סכנה נשקפת לנתניהו, אבל הסכנה הנובעת מאותן הזיות נשקפת לנו! ברק ניסה את כוחו בלבנון, בשנת 2000, ו"אכל" אותה, ושרון שהתפתה לעת זקנה או לעת מצוקה אישית לאתרג עצמו פוליטית באמצעות הבריחה מעזה, שילם על כך מחיר לא מבוטל, ואנו שילמנו מחיר קשה הרבה יותר משניהם
1.
המבחן ביהודה ושומרון קשה וחמור בהרבה משני המבחנים הקודמים וככל שנתניהו מאבד אחיזה במפלגתו שלו בשל התנהלותו המוזרה, הוא נוטה ויטה להסחף לעבר תרגיל "חילוץ" נוסף נוסח שרון, ברק ואולמרט, דהיינו: מהלך חד-צדדי שבא כי פתור כביכול את בעיית "המדינה הדו-לאומית המתהווה כאן", זה ה"איום האטומי" המפוברק של פרס ואסכולת אוסלו / מינכן שלנו... . מאז פיתח תיאוריות הזויות כגון שבעידן הטילים, אין חשיבות לטריטוריה ו/או לעומק טריטוריאלי, או תאורית "המזרח התיכון החדש", או תאורית האיום דמוגרפי
2 ועוד.
שמעון פרס היה ונותר החתרן הפוליטי הבלתי-נלאה, כפי שהוגדר ע"י רבין ז"ל. רבין עצמו נפל ברשתו, אבל אלמלא נרצח עומדת לו "זכות החפות" שהיה מתעשת בזמן ומשנה את עמדותיו. הצרוף המתפתח כיום, בו המניפולטור הפוליטי הראשי שלנו מספיק בריא בכדי להמשיך בחתרנותו, ומולו ניצב ראש ממשלה שפונקציית התפקוד העצמאי שלו נמצאת בדעיכה, הוא צרוף מדאיג. אלאל אם ראש הממשלה מוליך את כולנו שולל בעניין זה, מוטב לכל מי שסבור שמדינה פלשתינית באיו"ש היא סכנה לאומית, שישגיח השבע עיניים על המרקחות שרוקחים לנו מי ש"הפחד" שלהם ניזון מאיום דמוגרפי וירטואלי במקום מהיווצרות איום ריאלי על עצם הקיום.
תהליך השלום
שוב רועמים בקומותינו תופי ה"טם-טם" ומכריזים על מחזור נוסף של טקסי הרבה מהומה על לא מאומה. שוב מסתובבים כאן אלה שצריכים ויכולים לפתור בעיות אמת רבות בעולמנו, והם עוסקים בבעיה מלאכותית, שמונשמת ע"י בעלי עניין שאין להם עניין אמיתי להגיע לפתרונה. שוב תופח "הסופלה" הפוליטי המקומי, בהשראת מוליכי שולל המקצועיים שלנו, ודומה שהנה אנו עומדים לפתוח את הסיר ולהגיש לשולחן האזורי והעולמי מטעם מבושל כדבעי, שכל רואיו יזללו ממנו עד אובדן חושיהם - הכל הבל ורעות רוח. דומה הדבר לחבורת טבחים המבשלים כשעיניהם מכוסות במטפחות כהות גדולות, שאף קרן אור אינה חודרת מבעדן. הם מבשלים לפי כל הכללים והחוקים של שפים מקצועיים, אבל המוצרים אותם הם שופתים על האש, מוצרי בוסר המה וכיצד הם מצפים איפוא למטעמים?!
ביחסי לתהליך השלום, למדתי בלמעלה משבעים שנותי במקומותינו, שנות לימוד פורמלי ושנות צפיה והשתתפות בהתרחשויות מדיניות וחברתיות, שהמפתח לסיכוי שהליך פורמלי יוביל לתוצאה מעשית ברת-קיימא, נמצא ברצון או צורך של כל הצדדים המעורבים להשיג אותה תוצאה באותה מסגרת של זמן. תהליך השלום שלנו אינו שייך לקטגוריה זו של התרחשויות, ולא היה שייך לה מאז קמה מדינת ישראל. לכן, רעש וצילצולים בנסיבות אלה מבטיחים תוצאות רבות: יהיה עיסוק לפעילים בתהליך, תהיה להם חשיבות מקומית זמנית, יהיה להם כבוד ואולי אפילו יבלבלו כמה אנשים ויקבלו בזכות זו פרסים חשובים יותר או פחות, אותות כבוד ועדוד ממחנה הנוהים אחריהם מחמת האמונה העיוורת בפעילים או התקוה העיוורת שהיא היא יסוד נהיתם אחרי נביאי-שקר ההולכים ובאים בשרשרת אינסופית, כמעט ולכולם אותה דמות בסיסית ואותו מסר נואל.
לא השלום הוא נואל, נביאי-שקר של שלום הם נואלים, וחסידים שוטים הנוהים אחריהם ומדמים לראות סממני שלום בכל מה שכבר הוכח כסימני מלחמה, הם הנואלים. ברמה העקרונית יכול השלום לבוא כפועל יוצא משתי תוכניות מדיניות ארוכות- טווח:
תוכנית אחת היא ייעודית ומטרתה להשיג יעד או יעדים מעשיים. כאן השלום ניתפס כאמצעי או כטכניקה מועדפת של צד אחד מול הצד האחר. כך, למשל, פעלה מצרים בהסכם השלום עם ישראל, במטרה להשיג חזרה את השליטה על סיני. עמדתה הבסיסית של מצרים והשקפתה לגבי ישראל ומקומה במערך האזורי לא השתנתה, אך מימושה נדחה עד אשר תושג המטרה המעשית, ולאחר מכן יווצרו הנסיבות הנכונות להמשך
3.
בעקבות המהפכה במצרים ועליית האחים המוסלמים שלהם אידיאולוגיה ושאיפות אחרים מאלה שהיו למשטר הקודם, התחילו מבצבצים הסימנים הראשונים לתהליך התפוררותו של השלום. "מצרים החדשה" אינה סבורה עוד ששלום עם ישראל הוא אינטרס מצרי, מאידך גוש איסלאמי סוני, שמצרים היא אבן יסוד דומיננטית בו הם כיום האינטרס המועדף. בתפיסת היסוד של האחרים המוסלמים זה יהיה המצב גם בעתיד, וגורל השלום יהיה תלוי באיזון הפנימי במצרים ובמעמדה האזורי. בקונטקסט זה, נוכחות ישראל באזור חוזרת למקומה "הטבעי" של היותה נטע זר וישות מדינית וצבאית המשבשת את חלום הגדולה המצרית. התהליך הבסיסי מושפע מגורמים שונים כסף אמריקני, תמיכה סעודית, יציבות המשטר, מאבקים פנים איסלאמיים, צרכים כלכליים ועוד. כל הגורמים הללו אינם משנים את מטרת היסוד, אבל משנים את לוח הזמנים למימושה. מה שמתרחש בסיני בשנתיים האחרונות, מה שקרה לחוזה הישראלי-מצרי לאספקת גז, מה שהשמיעו בכירים במצרים בעניין "פתיחת הסכם השלום והחזרת ריבונות מצרית אפקטיבית על סיני לידי מצרים כל אלה ואחרים הם חלק מהתהליך החדש. התהליך החדש אינו תהליך מוסדר ושיטתי, הוא פועל במגמה כללית קבועה, אבל בצעדים מזדמנים.
תוכנית שניה מבטאת שינוי קונספטואלי או מוטציה בתפיסת יחסי הגומלין ויחסי הכוחות בין הצדדים, כמצב עמיד לאורך זמן. דהיינו: קיום יחסי שלום במובן המלא של הדברים, הופך להיות מצב מועדף, מצב שיתרונותיו לטווח ארוך עדיפים על חסרונותיו, ולכן המחירים שיש לשלם עבורו כדאיים ואין הנחה או הערכה שמחירים אלה הם זמניים. בכל מערכות היחסים בין ישראל לערבים, נוקטים הערבים בגישה הראשונה, בעוד חוגים רחבים בישראל מחפשים פתרון ברוח הגישה השניה. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה משקף כשל מחשבתי בסיסי וסכנתו מרובה. על עובדה זו מחפים חוגי החסידים השוטים בישראל באמצעות הטענה שעדיף שלום זמני על מציאות מלחמתית, אולם גם טענה זו שגויה. ראשית, כל שלום הוא שלום זמני ואין להתעלם מכך.
שנית, שלום בהגדרתו הוא מצב שבהנחות העבודה של קברניטיו מובלעת הנחה שמדובר בפרק זמן מספיק ארוך, שלאחריו רוב תנאי הסביבה ותנאי היסוד יהיו שונים עד כדי זניחת השפעתם בעיצוב הסדר השלום וביצועו. אולם, שלום בכלל ושלום זמני בפרט סכנתו גדלה והולכת ככל שאי-הפיכותם של צעדים הנעשים במסגרתם חד-משמעית יותר וככל שהנחת היסוד לגבי יציבותו ומשכו של השלום אינה מתממשת. השלום עם מצרים סיפק לישראל תקופה של למעלה מ-30 שנה של מצב אי-לוחמה עם מצרים. עבור ישראל, בתקופה בה נחתם הסכם השלום, ועצם העובדה שהיה זה הסכם עם המדינה הערבית הגדולה ביותר, שהביא בין היתר גם להוצאתה של בריה"מ ממשוואת האיומים הישירים על ישראל, היה בכך תמורה סבירה ולא ממש בלתי-הפיכה למסירת סיני חזרה לשליטה מצרית מוגבלת מבחינה צבאית. זה איננו המצב מול ירדן וסוריה, למשל (אפילו בטרם מלחמת האזרחים), וזה אינו המצב באיו"ש ולא יהיה שם כזה בשום תנאי.
לכן,
הסכם עם הפלשתינים אינו יכול להיות כרוך בהעברת שליטה ביטחונית על טריטוריות משמעותיות באיו"ש, משום שזהו מהלך בלתי-הפיך בעליל. הוא אינו יכול לכלול חזרת "פליטים" אמיתיים ו/או מדומים לשום תחום בארץ ישראל המערבית ובוודאי שלא לירושלים, משום שהוא בלתי הפיך בעליל. הוא אינו יכול להותיר על-כנו "בירְשות" ובהסכמה מצב מלחמה בין ישראל לערבים, כל הערבים, משום שזהו יסוד הסכסוך ולא חלוקה כזו או אחרת של "פלשתינה-א"י" מימי המנדט הבריטי בין ישות מדינית יהודית לישות מדינית ערבית (יהיה שמה אשר יהיה), והוא אינו יכול לקבל טיעון משום סוג שהוא שאינו מכיר בעם יהודי, בזכותו להגדרה עצמית, ובזכותו ההיסטורית על מדינתו. מי שסבור שהוא מסוגל להשיג הסכם שלום שבו מעוגנים כל הכללים הללו עם אבו מאזן, או עם איזה אבו אחר, לדעתי אינו חי במציאות הפוליטית שלנו.
מי שסבור שצריך לקיים תהליך כי נוח לו לחיות באשליות, או כי כאשר מדברים - אין יורים, או העולם מצפה לכך, אין שום רע בדיבורים אז מדוע לא לדבר - טועה שוב. יש רע בדיבורים, משום שרבים מפסיקים לחשוב כאשר הם מחילים לדבר. ולדיבורים יש דינמיקה של טישטוש העובדות. אינני מתנגד עקרונית לדיבורים, פשוט אינני מאמין בתכליותם. אינני מתנגד לדיבורים, ובלבד שהעקרונות שלנו, כמו העקרונות של הערבים לא יהיו מוסתרים מתחת לשטיח. אם יתנהל מו"מ על יסוד ידיעת הדעות והעמדות הגלויים של שני הצדדים (בלי לפרט טכנית את אופן היישום), יש לו סיכוי סביר יותר להצליח, משום שעצם הכניסה למו"מ על בסיס ידיעה זו אומרת שמוכנים לבחון את הדברים, להתיחס אליהם ולהתמקח עליהם. אם המו"מ מתנהל במחשכים, זהו בזבוז זמן אמיתי, או שלגורמים שונים בצד האחד ואו בצד האחר יש כוונות בלתי-ישרות או כלפי הצד האחר או כלפי עמו שלו.
בכדי לא לעייף את הקוראים, על כך בפעם הבאה.
