אחרי הפרק שמביא את כללי הנדרים והתרתם שבו פותחת פרשת מטות, מתחיל "ראש המטה" - הרמטכ"ל משה ויד ימינו אלעזר הכהן שקיבל פיקוד אחרי מות אהרן, לתת פקודת של מלחמה מן החמורות במלחמות ישראל. כמלחמת שאול בעמלק, נצטוו היוצאים לקרב להרוג כל זכר במדין כמלחמת נקם, שנאמר: החלצו מאתכם אנשים לַצָּבָא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין (מטות לא / ג). ככה גזר הקב"ה על מדין? כי המדינים נכנסו לריב לא להם נגד ישראל, ללא כל סיבה ומבלי שישראל התנכלו להם. שלא כמו במואב שם ישראל נכנס לארצו של בלק ונהג שם כבשלו.

כשמלך מואב פחד מישראל, נזקק הוא לנהל מלחמה לא רגילה, פנה לבלעם בעצת המדינים לקלל את ישראל ואף הגדיל עשות המדיני בהבאת ישראל לזנות אחרי בנותיו ובנות מואב, ובכך לפגוע בישראל להחטיאו. אך צוה שלא לפגוע במואב ובעמון, על זה חכמינו אמרו כי ממואב עתידה לצאת רות המואביה המוכרת לנו היטב ממגילת רות, וכך נהג בבני עמון בזכות נעמה העמונית, המוכרת לנו פחות, היא אשת שלמה אמו של רחבעם בנו (מלאכים א' יד / כה) שנאמר: צוה ה' שלא להתגרות גם בבני עמון (דברים ב / יט). זה מחזיר אותנו למלחמת הָחָרְמָה במדין. ממנה למדים אנו, כי המתנכל לישראל כאשר ישראל לא עשה לו רע ולא פגע בריבונותו, אין הקב"ה חס עליו בעת מלחמה, בלשון ימינו לא לוקחים שבויי מלחמה. כי מדין לא חס על ישראל כעמלק ועל שניהם נגזרה אותה גזרה בצו השם.

בימינו הדבר קורה באזורינו. אנו רואים את (הפרסים דהיום) אירן, שאין לה גבול יבשתי או ימי עם ישראל ואין ישראל מאיימת עליהם, הם מכריזים השכם והערב על כוונתם להשמיד את ישראל ואף מכינים כלי מלחמה לכך. גם שלוחותיה של אירן: חיזבאללה בלבנון והעלאווים בסוריה וחמס בארץ פלשתים, זוממים כמו אירן להשמיד את ישראל לכן נאמר: "הקם להרגך השכם להרגו". אמרה זו לקוחה מן הכתוב אדם, שהיה רודף אחר חברו להרגו, אמרה תורה, "הצל דמו של זה בדמו של זה" (סנהדרין ע"ב, ב) "וארור מונע חרבו מדם". (ירמיהו מ"ח). ואם ביחיד מדובר, לא שכן כשקם עם להרוג עם - את ישראל. בעוד אנו נזהרים במלחמתנו בחמאס לבל נפגע באזרחים, הם את פצצותיהם משגרים על אזרחים כדי להרוג אותם.

היש קשר בין שתי הפרשות המסימות את חומש במדבר, או שזה אינו אלא בא להסדיר את חלוקת 54 הפרשות שבחמישה חומשי תורה ל-52 שבועות של השנה - המנין העברי לפי שנת ירח.

יש ואפשר לאמר כי זה מקרי, אך כשמעינים בתוכן הפרשות, שהן קצרות במיוחד, מוצאים קשר ממשי בין שתיהן, כאשר במטות מדובר בעיקר על ההתארגנות למלחמה לקראת הכניסה לארץ כנען, המסעי באה סקירה מפורטת של מסעות ישראל מרגע צאתם ממצרים עד הגיעם לגבול הארץ מול ירדן ירחו.

פרשת מסעי מצביעה על הדרך הקשה שעשו בני ישראל בצאתם ממצרים בדרכם לארץ כנען והפעם מדובר על כל 40 שנות הנדידה במדבר. צריך לזכור, כי עד פרשת שלח לך - פרשת המרגלים, עברה שנה ראשונה, הושלמו 14 מסעות והחל מהשנה השניה עד תום עוד 38 שנים הושלמו עוד 20 מסעות ואילו מהור ההר עד אל מול ירדן ירחו הושלמו 8 מסעות. ובסך-הכל 42 מסעות.

בתום המסעות עומדת השאלה מה יעשה ישראל מכאן ואילך, לקראת כניסתו לארץ כנען. לשם הבהרת יתר יאמר, כי מסעות ישראל עד מול שער הכניסה לארץ כנען - מרוכזים בשלושה ספרים של החומש: שמות הנקרא בערבית אל ח'רוג' الخروج כלומר "היציאה" וממשיך בויקרא ומסיים בבמדבר. בכך מסתיימים מסעות המדבר לקראת הכניסה לארץ נושבת ל"ארץ זבת חלב ודבש".

ועוד דבר צריך לזכור, כי אלה הבאים להילחם על הארץ, הם צאצאי-דור המדבר שכבר מתו כפי שנגזר עליהם, לרבות מות המנהיג משה שהוציא אותם ממצרים והנהיג אותם 40 שנה במדבר. הכניסה לארץ כנען תוך כדי מלחמה, הפעם בהנהגת מנהיג צעיר יהושע בן נון שהחליף את משה שמנו אותו לתפקיד ובירך אותו בהצלחה בהנהגת עם עיקש ופתלתול. לא במקרה פרשת מסעי מסתיימת בסיפורן של בנות צלפחד שקראנו עליה בפרשת פינחס, הסיפור מובא שוב על כל פרטיו, כרמז לדור חדש ורוח חדשה, שהקב"ה נתן אישורו לכך על-יד משה.

צריך בנות צלפחד מחלה, תרצה, חָגְלָה, מִלְכָּה נֹעָה, גרמו לשינוי חוק הירושה למען הנשים. שנאמר: אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו (לו / יג). כי הירושה בישראל היא הוראת חוק מהותית, ששונתה בזכות הנשים.

למה נכתבו המסעות על-ידי משה? מה התועלת מכתיבתם? יש הסוברים כי משה רצה להשאיר מפה של המדבר להראות את המסלול בו הלכו 40 שנה. המדרש (המדרש הגדול הימני) משיב על השאלה בתארו את משה כמי שמהרהר, בינו לבין עצמו כאומר: אם אין אני כותב המסעות מיציאת מצרים ועד היום הזה (הוא היום שהגיעו בני ישראל אל מול ירדן ירחו) למחר יאמרו אמות העולם כל אותן 40 שנה שהיו ישראל במדבר, לא ניתן להם קורת רוח, אלא היו מהלכין ביום ובלילה מפני שתעו במדבר.

חששו של המדרש (ששם אותו כחששו של משה) שמא בעתיד לא יוכר כי ביאת ישראל לארץ כנען, וקידושה והפיכתה לארץ ישראל וכי הדבר מתוכנן ומכוון מאת ההשגחה. הדבר יכול להתפרש כאירוע היסטורי ולא היא, לכן כתב משה את המסעות לאמר לאומות העולם, כאשר יש "מפת דרכים" כזאת, לא ניתן לתעות במדבר זאת הסיבה שהלכו בני ישראל במדבר 40 שנה, דרך שאפשר לעשותה בפחות משנה. מחיר כזה משלמים על דבר יקר ערך, בעבור ארץ חמדה, ארץ זבת חלב ודבש, אשר צריכה להיות גם טהורה.

והינה ירמיהו בנבואתו בהפטרה אומר: הזהרו פן תבואו לארץ ותטמאו אותה... ושמתם נחלתי לתועבה (ירמיהו ב / ז) לא די בלבוא אל הארץ, לכבוש אותה ולהתיישב בה, צריך לשמור על קדושתה וטהרתה ולקיים את דברי התורה אשר הם מקור ההשראה לבואו של אדם ממוצא עברי לארץ, לבל יראה בארץ ישראל כעוד ארץ או מדינה, שממנה הוא ושכמותו היו בה ויצאו ממנה לבוא אל ארץ זו, לארצו של עם ישראל.

המבקש לטשטש את הזהות העברית (היהודית) שלה, שכח את הדרך הקשה והיסורים שהייתה מנת חלקו של עמנו אז במדבר ואת סבל עמנו גם בימינו כדי להגיע אליה. כן היא איננה עוד מדינה, היא מדינה יִחוּדִית לעמנו, שלכיבושה והפיכתה לארצו הקריב הרבה יותר מאשר המהגרים שהתנחלו וישבו ביבשות אמריקה, ומהמגרים שהתישבו ביבשת אוסטרליה, ואפילו הערבים שפלשו לארצות: ארם ומצרים והלבנון ודמשק וטוענים ברוב בורותם או רשעותם כי זאת ארצם ואנו המהגרים אליה.

עַם יִשְׂרָאֵל שִׁלֵּם בְּדָּמִים תַּרְתֵּי מַשְׁמַע
עַל הָאָרֶץ שֶׁה' לְתִתָּהּ לָהֶם הוּא נִשְׁבַּע
בְּאָמְרוֹ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם כֹּל הָאָרֶץ קנְיָנִי
וְאָנֹכִי נְטַלְתִּיהָ מִכְּנַעַן וּנְתַּתִּיהָ לְעַמִּי
מָה עִנְיַנכְם בְּכָל אֲשֶׁר אָנִי גוֹזֵר וּמְקַיֵּם
כִּי הַמִּתְנַכֵּל לְיִשְׂרָאֵל סוֹפוֹ בּרַע יְסַיֵּם
וּבְלִבַד שֶׁישראל יִנְהַג בָּאָרֶץ בֵּקְדֻּשָּׁה
יִזָּהֵר בְּמַעֲשָׂיו פֶּן יֶחֱטַא שׁוּב וְיִנְטְשָׁהּ
ולְשַׁנֵּן דִּבְרֵי יִרְמֶיָהוּ: אַל תְּטַמְּאוּ אוֹתָהּ
זוֹ הָאָרץ וְאֵין בִּלְתָּהּ שִׁמְרוּ עַל טָהֳרָתָהּ.