בתוך יום אחד קיבלנו השבוע הוכחה ניצחת לכך שהשלטון המקומי הוא החצר האחורית הרקובה והמסריחה של הממשל בישראל. תחילה הודיע צבי בר, כי הוא מתכוון להתמודד שוב לראשות עיריית רמת גן למרות שהוא מואשם בקבלת שוחד; את ההודעה הזו מסר בר, בחוצפה עצומה, בבית המשפט הדן בעניינו. אחר כך בא רון חולדאי והבהיר, כי למרות פסיקת בג"ץ – עיריית תל אביב לא תאכוף את החוק האוסר פתיחת עסקים בשבת. בר הוכיח שאין לו שמץ של בושה ויושרה, חולדאי הוכיח שהוא שם פס על החוק.

האלימות השלטונית הזו מתאפשרת משני סיבות. האחת: בגללנו, התושבים, שלא מעיפים לכל הרוחות ראשי רשויות כושלים ו/או מושחתים. השנייה: בגלל משרד הפנים, שלא עושה דבר כדי לכפות על הרשויות לפעול כהלכה. מבקר המדינה, יוסף שפירא, עמד על כך בהרחבה בדוח האחרון שלו. שאלתי את שר הפנים, גדעון סער, מה הוא מתכוון לעשות בעקבות זאת. תשובתו הייתה: נלמד את הדוח. פעם היו אומרים שמשמעות הדבר היא שהדוח יידחף לתחתית המגירה התחתונה; היום המשמעות היא שימחקו את הקובץ.

תראו מה היה צריך להפעיל (יום ה', 4.7.13) כדי לעצור שני אחים ממחנה הפליטים שועפט שבמזרח ירושלים: "המעצרים נערכו בעקבות פעילות משותפת שערך מפלג המיעוטים ביחידה המרכזית במחוז ירושלים יחד עם פקיד שומה חקירות ירושלים והדרום, משרד פקיד שומה ירושלים 2 ומשרד מיסוי מקרקעין ירושלים, בסיוע לוחמי מג"ב". ולא מדובר במחבלים, אלא בחשד לעבירות מיסים ונדל"ן. למה? - כי המדינה מפחדת מהמגזר הערבי.

ההפגנה האלימה בסוף השבוע שעבר בוואדי ערה, בעקבות הריסת מבנה בלתי חוקי, הייתה המחשה מצוינת להתרסקות שלטון החוק בכל הקשור לבנייה זו במגזר זה. סוד ידוע הוא, שבכל יישוב ערבי תוכלו למצוא בנייה בלתי חוקית: החל מתוספות של חדרים וכלה באחוזות של ממש. זה קורה, כי המדינה מאפשרת לזה לקרות. זה קורה, כי הכל יודעים שכל ניסיון לכפות את החוק יסתיים במקרה הטוב בהפגנה סוערת, ובמקרה הגרוע – באבידות בנפש. ואז כמובן יזדעקו כל שוחרי הדמוקרטיה בארץ ומחוצה לה, ויאשימו את ישראל בדיכוי של המיעוט הערבי.

מה שהיה חמור במיוחד באותה הפגנה היה השתתפותם של חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה. זה לא שאני ממש מתפלא שהם תומכים בעבריינים; הרי זועבי בעצמה היא עבריינית מוצהרת שעשתה דברים גרועים הרבה יותר. העובדה שחברים בבית המחוקקים נותנים גיבוי לעבירות ויוצאים נגד בתי המשפט ורשויות האכיפה, היא שצריכה להדליק לא נורה אדומה אלא זרקור אדום.

יהודים אינם יכולים להתפלל על הר הבית, אינם יכולים למלמל אף מילה, אינם יכולים להגיד ברכה, אינם יכולים להניע את גופם. למה? – כי המשטרה מפחדת מתגובת הערבים. הרי כאשר פורעים ערבים זורקים אבנים מהר הבית לרחבת הכותל, התגובה המיידית של המשטרה היא לפנות את היהודים. וכך, המקום היחיד בעולם(!) בו אסור באיסור חמור ליהודים להתפלל הוא הר הבית. תארו לעצמכם שהיה אסור ליהודים להתפלל בכיכר סנט פטרוס; היינו צועקים "אנטישמיות". תארו לעצמכם שהיה אסור למוסלמים להתפלל בהר הבית; כל העולם היה צועק "גזענות". הא למדנו, שפחד לא רק משתק את הידיים, אלא גם מחסל את המוח.

המדינה עומדת לחלק מאות אלפי דונמים בנגב לבדואים היושבים עליהם, למרות שהקרקעות הללו מעולם לא היו שייכות להם. זו השורה התחתונה של חוק ההסדרה שעורר כזו מהומה בכנסת בשבוע שעבר; מי שרוצה את הפרטים, מוזמן לקרוא את התחקירים המצוינים של קלמן ליבסקינד. ולמה המדינה עושה זאת? – כי היא יודעת שאין לה שום סיכוי לטפל בפלישות שלהם לקרקעות השייכות לה. ולמה אין לה סיכוי? – כי התגובה המיידית לכל הריסה של מבנה בלתי חוקי תהיה הקמתו מחדש, והתגובה המיידית לכל פינוי של פולשים תהיה אלימות.

מדוע, אם כך, מתנגדים הח"כים הערבים בכזו קולניות לחוק? – ראשית, משום שהעובדות לא מעניינות אותם, אלא רק האפשרות להשמיץ שוב ושוב את המדינה היחידה במזרח התיכון בה קיבלו הפלשתינים שוויון זכויות. שנית, משום שהם מכירים היטב את הנפשות הפועלות ויודעים, שעם קצת צעקות וקצת מכות – יש סיכוי לגמרי לא רע לקבל הרבה יותר.

אני לא מדבר על אלימות פיזית של שוטרים בודדים (או לא בודדים), אלא על מה שהוא למעשה אלימות מוסדית של המשטרה כולה. בשבועיים האחרונים פרסמנו שתי החלטות כמעט זהות של שתי שופטות – תמר בר-אשר צבן מירושלים ורבקה גלט מרמלה. שתיהן מתחו ביקורת על הנוהג המשטרתי להביא לשחרור בערבות בבית המשפט חשודים שאפשר לשחרר בתחנה, דבר המוביל למעצרי שווא. כפי ששתיהן ציינו, הן אינן הראשונות המצביעות על נוהג פסול ובלתי-חוקי זה, אך לשווא.

זוהי אלימות לכל דבר. להחזיק מישהו במעצר רק משום שיש לי את הכוח לעשות זאת – זה בדיוק כמו להרביץ לו רק משום שיש לי את הכוח לעשות זאת. בעצם, זה הרבה יותר גרוע. אם אני מרביץ למישהו, הוא יודע מיד שעשיתי מעשה פסול ויש גם סיכוי שיהיו לו הוכחות פיזיות לכך. אבל אם אני כולא מישהו ללא צורך, הוא יתקשה לדעת על כך וממילא יתקשה להוכיח זאת. זה לא ייפסק עד שהמחוקק יאמר את דברו ו/או עד שאחד מאותם עצורים יקום ויגיש תביעה ייצוגית ענקית נגד המדינה.

תשכחו מהאפשרות לגייס בכפייה המוני חרדים לצה"ל או לשירות אזרחי. זה לא ילך, כי התגובה תהיה אלימה. איך אני יודע? – כי זה מה שמקובל בחלקים משמעותיים של הציבור החרדי. מרביצים לנשים "לא צנועות", מרביצים לגברים שנפגשים עם נשים, מרביצים לקבוצה יריבה בישיבה, מרביצים לחיילים חרדים, מרביצים לשוטרים. לא כולם, כמובן, אפילו לא הרוב, אבל יש מספיק עבריינים שממהרים להרים יד. עבריינים במובן ההלכתי, המוחקים את הלכות מזיק ואת "ואהבת לרעך כמוך", המשכתבים את דברי משה רבינו וגורסים "רשע, למה לא תכה רעך?", השוכחים את הקביעה לפיה המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. כאלו המתיימרים להיות שומרי מצוות ובעצם הם חסידי עבירות, כאלו שכיסוי הראש שלהם נועד להסתיר את ערוותם.

הבעיה הגדולה באמת איננה איתם, אלא עם האפסות והרפיסות של רשויות אכיפת החוק. רשות המיסים שלא ממש מטפלת בהון השחור העצום שמסתובב במגזר החרדי, המשטרה שלא ממש מטפלת באלימות הפנימית בחלקים של המגזר הזה, הפרקליטות שלא ממש מעמידה לדין את מרימי הידיים ומיידי האבנים, בתי המשפט שלא ממש מעבירים מסר של ענישה מרתיעה. וכאשר אין אכיפה – העבריינות משתלטת והופכת לדרך חיים. הסיכוי שניתן יהיה לבצע שינוי של 180 מעלות ולפתע לאכוף חוקי גיוס, הוא לפיכך שואף לאפס.

"המועדון מגנה בתוקף את האלימות של חלק מאוהדי הקבוצה כנגד אריאל הרוש ודריו פרננדס. אנו מזועזעים מזריקת האבנים והיריקות כלפי שני השחקנים, זהו מעשה שאין לו מקום בספורט בפרט ובכל תחומי החיים בכלל. המועדון תומך באריאל הרוש ודריו פרננדס שלאורך כל התקופה בה הם משחקים בבית״ר ירושלים, הם מהווים סמל לנאמנות ומקצועיות. המועדון מגנה את שריפת דגלי פלשתין". לשון הודעת הנהלת בית"ר ירושלים אחרי האלימות הקשה שליוותה את פתיחת אימוני הקבוצה. שימו לב למשפט האחרון – מיקומו וניסוחו; שימו לב למה שאין בהודעה – התייחסות כלשהי לתקיפת העובדים הערבים בסניף מקדונלד'ס בבית וגן. ואגב: באתר הקבוצה אין שום אזכור של האירועים.

"בשיחה שהתקיימה הערב בין נציגי הקהל וארגון לה-פאמיליה לבין אריאל הרוש ואופיר קריאף – הוחלט על סיום הסכסוך בין אריאל לקהל. אריאל הקשיב ושמע את המצוקה בה נמצא הקהל במשך חמישה חודשים, והבין כי אולי הפריז בתגובתו. הרוש התנצל, והבין לליבם. האוהדים שמעו את טענותיו של אריאל והגיעו לכדי הבנות למען הצלחתה של הקבוצה ועתיד חדש לשני הצדדים". לשון ההודעה המשותפת של שוער בית"ר וארגון האוהדים. שימו לב מי התנצל: המותקף, לא התוקפים.

מה עוד צריך לקרות בשביל שההתאחדות לכדורגל, המשטרה והפרקליטות יבינו שיש להם עסק עם גרעין קשה וגדול של חוליגנים גזענים ואלימים? כבר שרפו שם את המועדון, כבר הניפו כרזות גזעניות והשמיעו נהמות, כבר תקפו בצורה פיזית את המנהל, כבר גרמו נזקים לאצטדיונים, כבר זרקו נפצים. למה מחכים? שמישהו ייהרג? בקצב הנוכחי, זה יקרה – והרבה יותר מוקדם מכפי שנדמה.