להוציא עין אחת כותרת ב
עיתון: המיליארדר הישראלי יתרום כ-55 מיליון שקל עבור הרחבת מוזיאון טייט גלרי המפורסם. כאות הוקרה על התרומה, הגלריות המזרחיות בקומה השלישית של המוזיאון יקראו על שמו.
יש סיפור נדוש על יהודי שהתפלל כל חייו לבואו של מלאך גואל. לבסוף נמאס להם בשמים מטרדנותו של הפגע-רע והם שלחו מלאך אחד צולע לממש את תאוותיו של האיש. המלאך דפק על הדלת והאיש פתח. אומר המלאך לאיש, יש לך 3 משאלות לבקש. הוי, כמה נפלא מזדעק האיש, מחבק ומנשק את המלאך. אבל עליך לדעת כי תנאי חשוב מאוד הוצמד לתיק שלך. כל מה שאתה מאחל לעצמך – השכן שלך ממול, מר וייס, יקבל כפלים. הוי, צועק האיש בכאב ומוסיף, תרצה, טוב, תוציאו לי עין אחת.
זהו בערך, הסיפור של
עידן עופר. אנחנו השכן ממול.
עבודה עברית
נשכחה המלחמה על העבודה העברית. היום זה עסק של מה בכך, מביאים עובדים מעזה וחברון, מביאים מתאילנד והפיליפינים. בעבר הביאו גם מרומניה. מלקטים מפה ושם. רק שיעבדו. מי בכלל יודע שהייתה פעם מלחמה קשה ונחרצת על עבודה עברית והיא נמוגה עם הביצות, המלריה, ברל והפרדסים.
הברון היה אז מלך, האיכרים היו טייקונים והעובדים היו פלאחים ערביים מזי רעב, מגורענים, חסרי כל. כדי לנצח במלחמה על העבודה החלוצים ירדו ממש לזנות והשכירו את גופם במחירו של אפס אך ורק כדי לעבוד בארץ ישראל מול או לעומת צמית ערבי עלוב ונדכא, בן הארץ.
אחד היחפנים ההם שהקיזו את דמם וזיעתם בחום השמש היה בן-גוריון ממקימי ההסתדרות, מפעל הפועלים ההוזים שהקים, בין השאר, את סולל בונה, קופת חולים,
בנק הפועלים ומדינת ישראל. אני יודע ששנים רבות התגאו המקימים כמעט בכל המפעלים שהקימו בעבר – לא ידוע אם התגאו במדינה..
היום ממלא את תפקידו של היחפן מר עיני ואיש אינו יודע לאיזה מרחק הוא מביט. יחפן – הוא לא. אני תוהה אם הוא בכלל הזיע אי פעם. המדינה כבר הלכה לדרכה, גם בנק הפועלים הסתייד ונותרה רק טרשת עורקי ההסתדרות עם תוספת כולסטרול וקצת פרוסטאטה. לעבוד?
גבירותיי ורבותי מנהלי ההסתדרות, עוד רגע והסינים מגיעים לפה להפעיל את הנמלים, את חברת החשמל ואת כל מוסדות המשק הגריאטריים שעדין עומדים על הרגלים. אין סנטימנטים כי עכשיו הכסף מדבר. הרבה כסף. את הסינים אפשר להשיג בגרושים כמו שהשיגו את החלוצים לפני מאה שנים. הם בפינה. לפני כמה שבועות התמוטט בית חרושת של מותגי אירופה בארץ הצללים והשלדים בנגלה-דש. אלף נשים מתות מסרו לעולם חולצות עם ד"ש. למישהו איכפת? העיקר שהמותגים עובדים. תאמינו או לא, עוד 5 סנטים לחולצה היו משנים את התמונה במפעל העבדים מקצה לקצה. אבל בעלי המותגים מוכנים לשחוט כל ביצת זהב למען מוסר עבודה תקין וחוזה מנצח.
כלומר, מה איכפת לנו כמה הבוסים באמריקה משלמים לסינים. העיקר שזה לא הלכלוך שלנו ואנחנו נקבל מהסינים וההודים בזול מה שעלה לנו תמיד וגם עכשיו ביוקר יהודי. לא תהיה עבודה עברית כי אין עבודה בעולם, יש עבדות.
למי אני כותב את הדברים האלה? תאמינו או לא - למר עיני, לראשי ההסתדרות, לעובדים באשר הם עובדים ונאנקים. אתם לא יכולים לשבת בשקט כאשר ראשי הוועדים שלכם מחרבנים לנו על הראש, גם לכם. מצד שני אתם לא יכולים במתכונכם הנוכחית לצאת למלחמה למען עבודה עברית כי את ראשי הוועדים שלכם לא העבודה העברית מעניינת, אלא העסקים והשלל.
רגע לפני שהעבדים הסינים מגיעים לחופי הארץ כדי לתפוס את מקומכם במסגרת חברות פרעוניות מולטי גלובליות עליכם להתעשת ולהתארגן למען עבודה עברית, אם זה בכלל מעניין אתכם. עליכם לשכנע את הציבור, שאתם בעצם חלק ממנו, שהחזון שלכם יכול להקים לנו עוד חמש או שש קומות של מדינת ישראל בדיוק כמו שהחזון של בן-גוריון וחבריו היחפנים הקים את הקומה הראשונה. לא עסקנות צרופה נדרשת כאן אלא אמונה בטוהר הנשק. נשק יש המון אבל הטוהר לא יתואר. סלקו מפה את הקבלנים והחזירו לנו את הקבלנות, את הגאווה והסיפוק בהספק.
לעבודה יש קנה מידה עולמי – אית"ן: איכות, יעילות, תחרות, נראות. מה דעתכם?
מר עיני, הרשני נא לפנות אליך כמי שעומד בראש ההסתדרות, אותו גוף מיתולוגי שהגה והוליד את המדינה. מי כמוך מבין בנבכי נדבכיה ונביחותיה של הממשלה. מי כמוך, ביני לבינך, יודע עד כמה דבילית עד העצם היא ממשלת ישראל. האם אתה באמת מאמין, אפילו לרגע, שממשלה כלשהיא שלנו מסוגלת לפתור בהצלחה איזו בעיה, אפילו שולית, או לנהל ללא כשלון מחריד איזה מוסד, ולא הזעיר ביותר?
הלוא גם הממשלה שלנו, כל ממשלה, יודעת בטובה עד כמה גדולות המפלות שהיא נוחלת בכל תחומי הביצוע. לפיכך מתחלפים שריה, יוזמותיה, רפורמותיה ומפלגותיה בכל עת קריסה - כקרוסלה. משום כך הממשלה מפריטה בחדווה את כל הנכסים ומטביעה את כל אוצרות הטבע.
לכן מוטלת עליך החובה, בשם כל העובדים שנותרו במדינת ישראל, ובשם כל אלה שעדין חולמים להיות עובדים, להרים את הכפפות של לפיד ולהוליך את הפועלים, ללא וועדי האובדים, ישירות, אל מעבה הבעיות העומדות בפנינו. אלה אינן רק בעיות משקיות, כלכליות אלא בעיקר חברתיות, אמוניות. עליך לנהל משא-ומתן על הנמלים, על חברת החשמל, על התעופה, על כל המבנים המשקיים והחברתיים המפוארים שחברת העובדים וההסתדרות בנו פה לתפארת עם ישראל.
בעבור ממשלת ישראל המשק שלנו על כל מרכיביו הינו חיית אריה טורף שופע ניבים וטפרים חשופים, רעב לבשר אדם, צמא להרג והרס. בשבילך זה ארגון שפוי של חברת עובדים, אנשים טובים, מסורים, בעלי משפחות, המבקשים לממש אותו חזון ארוך ימים של עבודה עברית בתנאים קשים של מציאות עולמית מתהפכת שבה הסוציאליזם שבק חיים כתיזה כלכלית ועמו הוכתה מכה אנושה גם האחווה האנושית של עובדים יהודים ומעשה ידיהם. בשם האחווה היהודית שעדין מבצבצת פה ושם אני מפציר בך, מר עיני: צא החוצה, לכד את העובדים למען חברה של עבודה עברית יצרנית, מנצחת. לא למען עובדים וועדים מנצחים. לעבודה!.
דוכן פלאפל
באחד העיתונים של סוף שבוע קראתי מאמר על יזם חדשן שהצליח להקים במו ידיו ביתן פלאפל. וואלה!
האיש הזה היה, לא פחות ולא יותר, מנכ"ל חברת היי-טק מצליח שהחליט לפרוש בגיל 50 (הערכה שלי) בשיא אונו. לא רק שנתנו לו ללכת, אלא, לפי הסיפור המתגלגל, חבריו לעבודה באים עד היום לדוכנו כדי לבכות את חלב שנשפך. ומהו החלב שנשפך? אחד הבוסים במשרד אומר זאת בפירוש, גנבת לי את החלום שלי...אחרים אמרו בפירוש שהם ממש מקנאים בו, נורמטיביים שכמותם.
האיש עצמו, בעל חזון הפלאפל, מספר לעיתון כי מאז היותו בן 15 הוא חולם בקדחתנות על הקמת דוכן פלאפל. עכשיו התגשם החלום ויש לו דוכן פלאפל. וואלה!
גם אשתו, היי- טקית בזכות עצמה, מוצאת את עצמה מתנתקת ממקום עבודתה, מגשימה חלום (של בעלה) לצידו בדוכן.
הייתם מאמינים? חלום ציוני נורמטיבי רטוב ומרוח באגלי שמן נוצצים בשנת 2013 במדינת ישראל – להקים דוכן פלאפל. חלומה של כל אם בישראל. בשביל זה היא שולחת את ילדה הקט לשרת בצה"ל, להילחם בערבים. רגע, ומה בקשר לשניצלים וקצת חומס על הצד? הולך, כמובן. האיש לא מתבייש לספר לנו שהוא עובד מצאת השמש ועד צאת הנשמה. גם רעייתו. אולי גם הילדים, לפעמים. אבל הוא אינו מתאונן. בעסקי החומוס אין מתאוננים ואין מאוננים. חזון ריח הפלאפל חזק מכל אמת צרופה.
וואלה!
טוב, גם זה משהו לעומת המציאות האכזרית. הסיפור האחרון שקראתי על פלאפל - היה על עבריין שהשתחרר מהכלא ונסע לציריך כדי להקים שם דוכן פלאפל על אחד הגשרים. משום מה הייתה לי תחושה שפלאפל ובאסטה מתקשרים לעבריינים. באים אנשים טובים ומטהרים את האווירה.
וואלה!
ספרות זולה
מודעות בעיתונות וקריינות פרסומות ברדיו מודיעים לכם שאת הספר הזה תוכלו לרכוש בחנויות הספרים המובחרות... מה מובחר בחנויות ספרים? בכל החנויות מוכרים 60 גוונים של אפור בארבעים. כמה סוגים של חנויות ספרים מצאתם בקניון היוקרתי של העיר? יש צומת ויש סתימה-צקי. או אולי להפך, הסתימה בצומת. בדיוק אותם ספרים נמכרים בכל החנויות בשינוי קל של הנחה. סימניות חינם.
אני קונה שלושה או ארבע ספרים כל שבוע כי מחיר הספר הוא כמחיר עיתון יומי בסוף שבוע. הקרובים שלי, השכנים, מקללים אותי כי אני מביא להם ספרים במתנה לימי הולדת, בר-מצווה וחתונות. עכשיו צריך לקנות עוד כוננית ספרים, הם רוטנים. זה בסדר, אני מרגיע אותם, כולנו בכוננות. הצרה נובעת מכך שהוצאות הספרים הן גם חברות ההפצה וגם חנויות הספרים. אין לסופר לאן ללכת. בעבר כינו את המחבר סופר משום שכל מחבר היה סופר כסף. היום המחבר בעצם מחסר.
שמעתי במעלית
האם חברי כנסת שמשכורתם 40,000 שקל בחודש + רכב והוצאות מסוגלים לייצג את עם ישראל שמשכורתו עשירית?
האם לא רצוי לקחת לשם כך עו"ד של הסנגוריה הציבורית?
באמריקה התפתח בראשית המאה הקודמת סוג של יזמות עסקית שבה משקיעים, מחניקים ומטביעים חוטפים ילד של טייקון ודורשים כופר נפש, אחר כך חונקים את הילד ומשליכים אותו לאשפה. מה אצלנו? טייקון חוטף חברה בעזרת הנפקה, מנקנק אותה כהוגן עם חבורת מנכ"לים מתנכלים, ואז בא אל ציבור הילידים שרכשו איגרות חוב שלו, דורש כופר-תספורת חוב של כמה מיליארדים תמורת תשלום מתעתע. גם כפרה הוא דורש, כי יש רב בסביבה.. מה זה, חטיפה או חטיף?
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
