מי שעוקב אחרי סדרת ההפגנות החברתיות-כלכליות-פוליטיות בחופשות הקיץ מאז קיץ 2011, מבין שמדובר בתופעה שהפכה למעין "בילוי חברתי"; מחאה של פנאי...
פעם מובילים את הבילוי אלה שיש להם, אבל לדעתם אין זה מספיק - אנשי המעמד הבינוני הגבוה והבינוני. עליהם נמנים רבים שסבורים, בין היתר משום שהוטעו להאמין, שמכיוון שלמדו באוניברסיטה או מכללה, ומפני שמילאו את חובתם האזרחית בשירות צבאי ומפני השד יודע מה: "מגיע להם". ומפני שמגיע להם והם התרגלו להאמין בתהליכים המתרחשים באפס זמן - תרבות שאולה מעולם המיחשוב, הטלוויזיה והמציאות המדומיינת - הם מצפים שאחרי הפגנה או שתיים, ולכל היותר לאחר בחירות שבהן יעלו לגדולה "גיבורי תקשורת", הכל יבוא על מקומו בשלום. כאלה בעיקר היו מפגיני קיץ 2011.
ופעם מובילים את הבילוי אלה שיש להם פחות או הרבה פחות. אלה סבורים שאם המקושרים ש"מבינים את המציאות" אומרים שאפשר, אזי גם הם יכולים וגם להם מגיע. נראה שההפגנה האחרונה מאמש, היא ביטוי בעיקר של אנשי הקבוצה השניה.
אז חברים יקרים, כולכם טועים. אין תהליכי אינסטנט. לכן קוראים לשינויים לאורך זמן תהליכים. תהליכי אינסטנט יש רק כאלה מהסוג שמתרחש במצרים והתרחש במידה ידועה גם בלוב, טוניסיה ותימן. אבל תהליכים מסוג זה, כפי שהוכח היטב בשנים האחרונות, בין אם קוראים להם מהפכה, הפיכה, או מהפך - הם תהליכי הרס ולא תהליכי בניין.
אירועי קיץ 2011 היו ממותנים מאוד בהשוואה לאירועים במצרים, שלא לדבר על סוריה. תוצאתם המעשית העקרית הייתה הפתעה וזעזוע כלכלי לא מבוטל שנבע מהאפקט הפסיכולוגי של ההפתעה. הזעזוע החליש טייקונים, חברות החזקה, מוקדי כוח כלכליים גלויים וסמויים וחשף הרפתקאות של בעלי-הון וכשלים של רגולטורים ובנקאים שהיו אמורים לפקח על פעולותיהם. אבל הוא הואיל מעט מאוד לציבור הרחב. גילויי שחיתות ומשברים שנובעים מחוסר ביטחון או מרצון לברוח מאחריות למחדלים, נחשפים די מהר כאשר מופר השקט שלכאורה שורר במערכות הפיננסיות והפוליטיות. תיקון השברים מאידך-גיסא, נמשך הרבה יותר זמן.
ובדרך מתמוטטות חברות, פושטים רגל מי שסרחו וגם מי שנקלעו לשולי המישברים הגדולים, מהדקים את החגורות הרגולטורים שפישלו, נוטשים את המערכת מי שיכולים לעשות זאת עוד בטרם נרטבו מהסערה המתחוללת - הסערה האמיתית והסערה המדומה - והכל אצים רצים לשמר מה שניתן מהממלכות הרעועות שבנו בימי האשליה הקודמים.
יותר מכולם נתבע הציבור הרחב לשלם מחיר ריאלי. הציבור הרחב הוא כולנו: מעמד הביניים הגבוה אבל גם מעמד הביניים הנמוך, ובעיקר אלה שיש להם פחות. שהרי בניגוד ל"זעקות השבר" שעלו ב-2011 מרחובות ת"א, מאלה שנמאס להם מתמיכת הורים או שזו כבר לא הספיקה לשאיפותיהם המיתמרות מעלה-מעלה, היו אז וישנם עוד יותר כיום כאלה שיש להם פחות, שאין מי שיעזור להם, שלא טופלו אז והם מוזנחים גם כיום.
תהליכי התגובה למחאת רוטשילד 2011, פעלו בשני רבדים: הרובד המוסדי והפיננסי, והרובד הציבורי הכללי. רובן המכריע של ההתרחשויות בתהליכי התגובה לא הובילו בינתיים ליצירת מציאות חדשה וטובה יותר אלא להפסדים פיננסיים ניכרים, לבריחת הון, לתספורות של טייקונים שסרחו ולספיגת נזקים של הבנקים והחברות הפיננסיות הגדולות, תוך ניסיון להסתיר את מלוא הכשלון הניהולי-קונספטואלי שמשל בשוק הכספים והמסחר הישראלי עד לזעזוע. הפסדים אלה - כך היה ברור מראש לכל מי שלא התפתה לסיסמאות סרק ולאשליות - אמור לשלם לא אחר מאשר הציבור הרחב, וכיום הוא נקרא לעשות זאת בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. אם לא ישא בנטל, יגדל המשבר ויגדל פי כמה מחיר היציאה ממנו. זהו אופיו של משבר; הוא אינו לינארי. הוא נקודה סינגולרית ברציפות האירועים, שפרושה שקשה להעריך לפני המשבר עד כמה יהיו בלתי ניתנים להסבר רציונלי תוצאותיו במונחי התהליכים "הנורמליים" שהתנהלו לפניו.
אבירי ההפגנות, האוטופיות, חוסר הרצון ו/או חוסר היכולת ללמוד מניסיון, חוזרים שוב לרחוב בקיץ 2013. אולי מחוסר כיס ואולי משום שזה "IN", הם מארגנים לעצמם הפנינגים בחופשת הקיץ בדמות הפגנות, קצת צילומים והופעות בעיתונות ובטלוויזיה בשילוב עם "סיפורי גבורה חברתית" לדורות הבאים. מה שהם אינם מבינים כנראה גם הפעם, הוא ש- more of the same... הוא הימור מסוכן.
ראשית, אם לא עזר בעבר, אין סיבה מיוחדת שיעזור הפעם. שנית, מה שנחשב כאירוע "מכונן" אבל חד פעמי שבא להדגיש צורך בשינוי, אינו ריטואל קבוע משום שההרגל הוא אויבו הראשי של השינוי. והשינוי דורש לא רק סיסמאות, אלא גם ניהוג וניהול. ומי שאינו מבין זאת גם אינו מבין שסכנתם של מהלכים רוטיניים מרובה אפילו מסכנתו של חוסר מעשה. בחוסר מעשה יש עדיין מקום לתקוה, עשיית-סרק רק תוביל לעוד פתרונות שלופים מהשרוול, ואלה כידוע אינם פתרונות אופטימליים ומחירם יקר. רוטינה שלילית מייצרת אוירה שלילית וחוסר וודאות. אין רע מכל לכלכלה יציבה, מלבד בזבוז משאבים ללא חשבון. רוטינה שלילית מייצגת בין היתר סיכון מתמשך ובמצב כזה יתכן שאין די בהרכנת הראש עד יעבור זעם, וחייבים לחשוב כל מי שיכולים, על צעדי המלטות מבוססים וארוכי-טווח יותר; דהיינו: על ראקציה חריפה בהרבה מזו שחווינו אחרי קיץ 2011.
קל יחסית להבין היום את בעלי היכולות הנמוכות ביותר, שבאירועי קיץ 2011 נדחקו לשולי התודעה התקשורתית והציבורית. קשה הרבה יותר להבין את אלה ששפר מצבם ומאבקם הוא על עוד, ויותר, ומגיע, ועכשיו... - אלה שהאגואיזם האינדיבידואליסטי הוא יסוד השקפת העולם הבונה את ציפיותיהם. משום שקל לראות ולהבין שבשכבות המעמד הבינוני, הבעיה היא של פער-ציפיות שמתעלם לחלוטין מהצורך לחיות לפי היכולת ולא לפי "מדד ממוצע ה-
OECD"...; ואנחנו כיודע לא ב-OECD מהרבה בחינות - גם בהכנסות וגם ביכולות ובאיכויות הביצוע.
"המסע נגד הגז" בישראל הוא סימפטום טיפוסי להלך מחשבה זה. אינני מתכוון להתפלמס במסגרת זו עם המתנגדים - עקרונית - לייצוא גז מישראל. לדעתי הם טועים מכל וכל, הגם שמותר לבחון ולחזור ולבחון איזה נתח מהמקורות הידועים יישאר כאן לצריכה עצמית ואיזה נתח ייוצא וישרת את הכלכלה והמדיניות בצורה אחרת. להערכתי, מאחורי המילים היפות מסתתר אותו קונספט המבקש לזכות "באור מההפקר", תחת הסיסמא "משאבי טבע לאומיים" וגו' ומגיע לנו ולבנינו...
בפרוס ימי המחאה של קיץ 2011, לאחר כשבועיים שבהם התחילה לדשדש במקום, כתבתי במדור זה מספר פעמים, שאין למחאה מנהיגות, אין לה עמוד שדרה ניהולי וקונספטואלי ואין לה מטרות מוגדרות; ולכן, אם לא תתעשת, תכשל. לטעמי, הייתה זו הערכה נכונה שבתוצאותיה אנו חוזים כיום. אחד הנושאים המרכזיים שבשמם יצאה המחאה לדרך ב-2011, היה מצוקת הדיור. לצד נושא זה כיכבו בתחילת הדרך גם יוקר המחייה ורמת הממוצעת של ההכנסה הפנויה, או פערי חלוקת העושר הלאומי. לכולם ברור כיום שבנושא יוקר המחייה היו הישגים מינוריים, שלא באו מהסיבות הנכונות אלא מהעובדה שהממשלה - על-פי עצת מספר אחיתופלים אופיניים - נטלה על עצמה לממן הוצאות כבדות או לסבסד סיבסוד ישיר או עקיף נושאים מסויימים, שלגביהם הייתה "הסכמה ציבורית".
והממשלה, שכידוע שואבת את כספיה מהציבור, הלכה בדרך הפופולרית והקלה של מימון גרעוני, והציבור התפתה להאמין שאנו בפרוס ימי המשיח. שההכנסה הממוצעת הפנויה לא גדלה אלא קטנה, יוקר המחיה בעיקרו לא קטן ובחלקו אף גדל בכדי לממן את עודף הוצאות הממשלה והפסדי החברות הפיננסיות הגדולות, כאשר הממשלה היא מובילת ויוזמת גל ההתייקרויות. ובה בעת התקשורת מלאה בדיווחים על עליה בסדר גודל ממוצע של 10% ביוקר הדיור - רכישה והשכרה - ומכל דרישות היסוד של המחאה נותרה רק תחושת כישלון, ובצדק.
מחאת קיץ 2011 כשלה. היא לא השיגה אף אחת מהמטרות שבשמן יצאה למאבק, וכלל לא ברור אם תשיג זאת, מתי ואיך. המחאה ההיא כשלה בהצגת תביעותיה תוך מיקוד בעיקר ודרישה מהממשלה להצגת תוכניות מימוש קונקרטיות, עם גופי מעקב יעודיים ויעדים שנתיים קונקרטיים לצורכי בקרה והשוואה. בכנסת התחלפו בבחירות האחרונות קרוב למחצית החברים, אבל אלה הגיעו אליה על כנפי מחאת 2011, לא ידעו במחאה מה הם רוצים, ולא הפנימו שבאו לכנסת בכדי להשיג יעדים קונקרטיים ולא בכדי להשתלב במפלגות קיימות או בתחליפי סרק מפלגתיים חדשים. לובי של יותר מ-50 חברי כנסת חדשים ויותר מ-10 ח"כים ותיקים הוא כוח אדיר! אבל תחושת השליחות נמוגה לצערי בכניסה למשכן.
הממשלה, אף שהבינה את עיקרי המצוקות, כשלה - לעיתים במכוון ולעיתים תחת אילוצי מציאות לא פשוטה - בעיצוב ויישום מהלכים שיביאו בהדרגה, במהלך שתי קדנציות, שינויים מהותיים ונכרים לעין בכל שלושת הנושאים המובילים של מחאת 2011, שהם ליבת תחושת המצוקה כיום, ומזה זמן רב.
ככל שניתן להעריך, המחאה של אמש הולכת בעקבות מחאת 2011. גם אם תהיה פחות "נחמדה" וקצת פחות "תרבותית", היא לוקה באותן מחלות יסוד ועל כן תכשל באותם כשלים.
חבל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
