התערטלות משפחתית פומבית

סוף השבוע האחרון די זעזע אותי. לא הידיעות על חידוש המשא-ומתן עם הפלשתינים. בזה איני רואה חדש. משנת 1993 מתנהל מו״מ בדרך כזו או אחרת, אך לא במו״מ המדיני עסקינן.

אני חייב לציין כי אינני נמנה על תומכיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וגם לא הצבעתי עבור מפלגתו בבחירות. את רעייתו, שרה, אני מכיר עוד פחות. אולי נתקלה בי במהלך שנות עבודתי הרבות במערכת הציבורית. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין כי בטקס פתיחת המכביה ישבתי שורה מתחתיה (ממש מתחת למושב הנשיא פרס) גברת נתניהו חייכה אלי ואף אמרה לי שלום.

כל ההקדמה הזו באה לסוג של מכתב פתוח לחגי בן ארצי , אחיה של גברת נתניהו. גם אותו איני מכיר ורק קראתי, מפעם לפעם, את עמדותיו בעניין הסדר הקבע בין ישראל לפלשתינים. לעמדותיו אלו אין שום קשר לדברי אלו כשם שאין להם שום קשר לעבודתי בתחום הציבורי.

פשוט קראתי את דבריו של בן ארצי על אחותו ועל אחיו ודי נחרדתי. ההתערטלות המשפחתית הפומבית של בן ארצי מעוררת בי גועל וסלידה. קורה, גם במשפחות הכי טובות, שאחים רבים. על ירושה, על תשומת לב, על בכירות ועל דרך חיים. כנראה שגם במשפחת בן ארצי זה קרה. העובדה שבני אדם נולדו לאותם אם ואב אינה מחייבת אותם להתאהב זה בזה. בלא מעט מקרים הקנאה חזקה מאהבה אך מכאן ועד חשיפת חילוקי הדעות בספר המרחק עצום. רצה חגי בן ארצי לכתוב ספר על קורות חייו. זו זכותו. רצה להסביר את עמדותיו ,זו אולי חובתו. אבל מדוע לחלוק עם המוני עם ישראל את מערכת יחסיו הסבוכה עם אחותו ואחיו. למה לתאר בדיו שחורה משחור את אחותו שהוא מכנה ״אחותי הקטנה״.

כמי שאיבד את אחיו הבכור שנפטר במפתיע בגיל 32 ממחלה שלא טופלה כראוי על-ידי רופאיו וחסרונו מורגש אצלי יום יום, שעה שעה, מאז 1976 אני מרגיש חובה להגיד לבן ארצי - טעית בהתערטלות. שגית בפרסום. יש לך טענות לאחותך - דבר איתה (היום אתה יכול גם לשלוח סמס או לשלוח דוא״ל). אני עם אחי, שהיה הקרוב בעולם אלי, איני יכול לדבר גם כשאני מאוד רוצה.