לאחרונה אישרה ועדת הבריאות של הכנסת פה אחד תיקון לחוק תרומת ביציות, לפיו יוגדל סכום הפיצוי והחזר ההוצאות לתורמת ביציות מ-10 אלפים שקלים ל-20 אלף, על-מנת לעודד תרומות ביציות.
ברכותיי לכל מי שעשוי לצאת נשכר מהתיקון הזה. לאלו המייחלים לפרי בטן ולתורמות הביציות, העושות זאת מתוך ערבות הדדית ובהחלטה מודעת והבנה מלאה של משמעות ההליך והשלכותיו, כל עוד הוא נעשה בתנאים רפואיים מפוקחים, תוך הקפדה מירבית על בריאותן והאינטרסים שלהן.
לפני כחמש שנים אישרה הכנסת את החוק להשתלות איברים, שקבע בין השאר כי אדם התורם איבר מגופו, יתוגמל בסכום של כ-18 אלף שקלים בלבד בתמורה לאובדן ימי עבודה בתקופת ההחלמה שלאחר תרומתו ועל התייצבותו בפני הוועדות המתאימות שיבדקו את כשירותו לתרום איבר ואת מניעיו ומצבו הנפשי באותה עת.
ח"כ
שלי יחימוביץ, נלחמה בחירוף נפש נגד סעיף זה בחוק. טענתה הייתה כי: "מדובר בהחלטה מסוכנת שתגרום לאנשים עניים ונואשים להטיל מום בגופם בתמורה לכסף".
חיפשתי את תגובתה של ח"כ יחימוביץ לתיקון לחוק תרומת ביציות ולא מצאתיה. האם זה מפני שתרומת ביצית היא הליך פשוט נטול סיכונים ותופעות לוואי? כל סטודנט מתחיל לרפואה אמור לדעת שלא. זהו הליך שכרוך בהזרקת הורמונים משרי ביוץ במשך מספר שבועות אשר גורמים לתסמונת גירוי יתר שחלתי, בעקבותיה מופקים זקיקים מהשחלות בשיטה לפרוסקופית, תוך כדי הרדמה מלאה. ההשלכות על בריאות התורמת לטווח הארוך הם קטנים, אבל לא בלתי קיימים.
תרומת כליה מאדם חי, נעשית כיום אף היא בשיטה לפרוסקופית, תוך כדי הרדמה מלאה, לאחריה חווה התורם כאבים באזור הניתוח במשך כשבועיים ועליו להימנע ממאמצים במשך כחודשיים. לאחר-מכן, חוזר התורם לחיים רגילים לחלוטין. הסיכונים לטווח הקצר והארוך על בריאות תורמי כליה שנבחרו לפי אמות מידה קפדניות ועברו את הליך התרומה בתנאים רפואיים נאותים, הינם נמוכים ביותר.
מדוע ח"כ יחימוביץ ושאר יפי הנפש נעמדים על רגליהם האחוריות בכל פעם שעולה נושא עידוד ופיצוי תורמי כליה חיים: "געוואלד, סחר איברים!", אך ממלאים פיהם מים או לכל היותר יוצאים ידי חובה במחאה רפה, כשהדברים מגיעים למכירת ביציות והשכרת פונדקאיות?
למה כמיהתם של זוגות ויחידים עקרים או חד-מיניים לתינוקות, נוגעת לליבם יותר משוועתם של חולי אי-ספיקת כליות לחיים? כולנו מכירים ומתרגשים משירה של רחל "בן לו היה לי" וזוכרים את משפטה האלמותי של רחל בטרם הייתה לאמנו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". כמה מכם, קוראים יקרים ומקבלי החלטות יקרים עוד יותר, מכירים את סבלם של מטופלי הדיאליזה שמכלים את בריאותם ולשד חייהם בהמתנה ארוכה, מייסרת וקשה מנשוא להשתלת כליה, בעודם מחוברים למכונות דיאליזה שלוש-שבע פעמים בשבוע למשך שעות ארוכות?
רמת תרומת האיברים מן המת בישראל נמוכה ביחס לכל מדינה מערבית אחרת באירופה ובאמריקה. כליה היא האיבר לו ממתינים כ-70% מזקוקים להשתלת איבר בישראל. זמן ההמתנה להשתלת כליה מהמת בישראל, של חולה בטווח הגילאים היצרני 60-20 שנים עומד על שש שנים בממוצע - ארוך פי שלוש ביחס לטווח ההמתנה המקביל במדינות אירופה. מספר האנשים הנזקקים לתרומת כליה בישראל עולה באופן מתמיד, אך רמת ההסכמה בפועל של משפחות לתרום את איברי יקיריהם לאחר המוות, מדשדשת סביב ה-50% מהתורמים הפוטנציאלים והיא לא עלתה חרף החוק המקנה קדימות לחתומי כרטיס אדי.
יוזמתה של שרת הבריאות,
יעל גרמן, לאמץ מודל המקובל בחלק ממדינות אירופה, לפיו כל אדם שיחדש את רישיון הנהיגה שלו יהפוך לתורם איברים פוטנציאלי, אלא אם כן יביע התנגדות לכך, נתקלה בהתנגדות ציבורית עזה. לפיכך, אין כל סיבה להניח, כי שיעור תרומות האיברים מן המת בישראל, ישתנה בעתיד הנראה לעין.
אי-ספיקת כליות סופנית מוגדרת בישראל כאחת מחמשת המחלות הקשות, שעלותה הישירה לקופת המדינה כ-3% מתקציב הבריאות השנתי. טיפולי דיאליזה לבדם עולים למשק הישראלי מעל מיליארד שקלים בשנה. חלק ניכר מתקציב זה עשוי היה להיחסך, אם המדינה הייתה מעודדת תרומת כליה מן החי ומפצה את תורמי הכליה כראוי להם.
האם יש לכם מושג כמה ימי עבודה על מועמד לתרומת כליה בישראל להקריב בעבור תהליך בדיקת כשירותו לתרומה? עליו לבצע עשרות בדיקות רפואיות במסגרת המרפאה הקהילתית, מכון רנטן, מכון לב ומכון ההשתלות. אם עבר את השלבים הללו בהצלחה, הוא מוזמן לשיחות עם מתאמת ההשתלות, רופא נפרולוג, עובדת סוציאלית, ורופא פסיכיאטר. כל אחת מהפגישות הללו נערכת בבית-החולים שבו מיועדת ההשתלה להתבצע, בימים נפרדים. מדובר במדיניות מכוונת, שנועדה לתת למועמד לתרומה שהות לשקול את החלטתו ולסגת מהחלטתו.
אם עבר את כל ההערכות הללו בהצלחה והתמיד בכוונתו, הוא מוזמן לוועדת אישור תורמים של משרד הבריאות שממוקמת בתל אביב, גם אם הוא גר במטולה או אילת. למותר לציין, שכל הבירורים הנ"ל מתבצעים בשעות הבוקר המוקדמות.
החזר הנסיעות הקבוע בחוק הוא 2,500 שקלים, ואם נפסל התורם בכל אחד מהשלבים בדרך, אינו זכאי לקבל פרוטה שחוקה בעבור הנסיעות וימי העבודה שהפסיד. אם "זכה" ותרם, הוא זכאי להחזר הוצאות בגין אובדן כושר השתכרות בסכום השווה לתגמול המשולם על-ידי המוסד לביטוח לאומי לאדם המשרת במילואים בעד תקופה של 40 ימים ובנוסף על כך הוא מקבל מימון עבור 60 חודשי ביטוח בריאות פרטי, ביטוח כושר עבודה וכושר השתכרות וביטוח חיים.
מדוע רק 60 חודשים? האם גופו יצמח מחדש את הכליה שתרם כעבור 60 חודשים? למחוקק הפתרונים. בהתחשב בכך שתורם כליה חוסך למדינה דמים רבים הרי שהצייקנות שבה נוהג כלפיו הממסד לא פחות ממקוממות.
על-פי התרשמותי, ניסיוני האישי וראיונות שערכתי עם חולי אי-ספיקת כליות סופנית באופן ישיר ובאמצעות האינטרנט, ההסברה בנושא תרומת כליה מן החי בקרב בני המשפחה של חולי אי-ספיקת כליות סופנית בישראל, לוקה מאוד בחסר, בעיקר כלפי בני המעמד הסוציו אקונומי הנמוך. מרבית החולים והמשפחות שאותם ראיינתי טענו, שמעולם לא כונסה המשפחה לדיון מסודר באפשרויות התרומה מהמשפחה והסברת הסיכויים והסיכונים ולא הוסברה להם האפשרות של תרומת כליה בהצלבה עם משפחה אחרת במקרה של חוסר התאמה בסוג הדם.
רובם טענו שאפשרות זו כלל לא מוכרת להם. יש תחושה שהמערכת הרפואית אינה מעודדת תרומות כליה מן החי, אלא אם כן זה בא ביוזמת מהמשפחה. גישה זו היא מוטעית, מכיוון שבאמצעות הסברה נכונה, ניתן להציל חלק ניכר ממטופלי הדיאליזה.
כמו שקורה בתחומים אחרים שבהם המדינה אינה עושה את תפקידה כיאות, ממלאת את הנישה הזו עמותת חסד שהוקמה בשנת 2009 על-ידי הרב ישעיהו הבר שהוא מושתל כליה ומטופל דיאליזה בעברו. הרב הבר, בסיוע רעייתו, פוגשים את משפחות החולים הנזקקים להשתלת כליה, מספקים להם מידע אודות תרומות כליה מן החי ומפגישים אותם עם תורמי כליה בריאים ומאושרים. באם לא נמצא תורם משפחה כשיר בקרב חוג המשפחה, מחפש ואף מצליח למצוא תורמי כליה באמצעות פרסום מודעות במדיה הכתובה והמקוונת.
כל התורמים המגוייסים, עושים זאת בהתנדבות מלאה. מרבית תורמי הכליה לאדם זר, שאינו קרוב משפחתם, הם אנשים חרדים, אך הנתרמים הנעזרים בשירותיו של הרב הבר הם דתיים וחילוניים כאחד. עד היום נזקפו לזכותו של ארגון "מתנת חיים" כ-100 השתלות כליה אלטרואיסטיות.
האם לא הגיע הזמן לאמץ דפוסי מחשבה חדשים ביחס למצוקת השתלות הכליה בישראל, לאמץ את גישתו של הרב הבר ולנקוט דרכים אקטיביות לעידוד תרומות כליה מן החי, הן בקרב חוג המשפחה והחברים של מטופלי הדיאליזה והן בקרב כלל הציבור?
חוק ההשתלות למניעת סחר איברים נועד למנוע מצב שבו אנשים יתרמו איבר מגופם בעבור בצע כסף, מתוך לחץ כספי ולא מתוך רצון לעזור לזולת. ניתן לעודד תרומת כליה מן החי בדרך שאינה גולשת לסחר איברים, במובן זה של עניים המוכרים איבריהם לעשירים. כל שדרוש הוא יצירתיות, אכפתיות ורצון טוב מצד המחוקק כלפי החולים והתורמים.
בשלב ראשון, היות שהניסיון מראה שחלק הארי מתורמי העבר של ארגון "מתנת חיים", אינם מחזיקים ברכב העומד לרשותם הפרטית הבלבדית. לכן, יש לדאוג לכיסוי מלוא הוצאות הנסיעות שלהם לבדיקות ולוועדות ההערכה במוניות. אין שום הצדקה למצב הקיים כיום בו מועמדים לתרומה מיטלטלים שעות ארוכות בתחבורה ציבורית לבתי-החולים המרוחקים ממקום מגוריהם על-מנת לחרוג מתקציב הנסיעות המוקצב להם על-פי החוק.
בנוסף, למדינה אינספור דרכים נוספות בהן תוכל להביע את הוקרתה ולעודד תרומת איברים בדרך שלא תחשב סחר איברים. לדוגמא: מימון ביטוח בריאות ואובדן כושר עבודה לכל שארית חייהם, מלגות לימודים להם ו/או לילדיהם ופטור או הנחות ממיסים. כל אלו לא ישוו לחסכון שכל תורם כליה מסב לקופת המדינה ויבטאו רק מעט מההערכה והיקר שלהם הוא ראוי.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
