זה מגיע לנו

החלילות השתלטה עלינו. החלילות בעיתונות, החלילות במדיה, החלילות בשלטון, החלילות בכל מקום.

הערוץ הראשון אשר לא מתעסק או כמעט לא מתעסק בתוכניות הריאליטי החלולות והמזיקות, זוכה לאחוזי צפייה מאד נמוכים, ואילו הערוצים האחרים ובייחוד התוכן החלול שלהם זוכה לתשומת הלב של חלק מכריע של הצופים.

תשומת ליבנו מיתרגמת מיידית לכסף (פרסום) והפרסום מניע מערכות כלכליות שלמות עד כי החלילות הזו הופכת להיות חלק בלתי נפרד מחיינו ומקיומנו.

ממש כמו אותם לוחמים בקולוסאום אשר הציבור לא הגיע על סיפוקו אלא כאשר דמם ניקז והם נפחו את נשמתם (כחצי מיליון איש נפחו נשמתם בקולוסאום של רומא – לקול תשואות הקהל ה"מתורבת" וצמא הדם).

ציבור חלול זקוק למנהיגים חלולים

היום כמו אז, יושבים עשרות/מאות אלפי אנשים מול הרחבה/המרקע ורואים את האכזריות בהתגלמותה, נהנים בסיבלותם של אחרים, תחת התירוץ החלול שהקרבנות פועלים מרצונם החופשי.

ואת החלילות המתמשכת הזו לאורך שנים מזהים גורמים חלולים, ומסיקים שציבור חלול זקוק למנהיגים חלולים, חוש הביקורת של הציבור החלול משובש ולכן הוא לא יזהה את חלילות מנהיגיו אלא להפך הציבור ראוה בחליליות יתרון, הציבור הוא עבד של החלילות היא מוזרקת לו ערב ערב הישר לווריד, ולכן אחת לארבע שנים ודאי ישים פתק חלול בקלפי.

זה מגיע לנו, והשאלה היא אם נדע לעצור בזמן, האם תמיד נמשיך לחפש את האשמה בתרבויות של המיעוטים (כפי שקורה בכל מקום ומוביל לאסונות) או שנחפש בראש ובראשונה את האשם בתרבות שלנו? האם אנו רוצים להמשיך להיות חלולים ולהמליך עלינו הנהגה חלולה או שמא חפצי חיים אנו, חיים של תוכן עם הנהגה ראויה לעם של תוכן.

מתמודדי האח הגדול משפילים את עצמם לעיני כל. 30% הרייטינג של התוכנית הירודה הזו הם תעודת עניות לחברה בישראל, אבל למתמודדים בתוכנית לפחות יש מטרה, פרסום אישי + סיכוי יחסית גבוה לזכות בפרס יקר ערך, אבל אנו, הציבור, מתמודדים בתוכנית האח הגדול הרבה יותר גדולה, חלולה, מקוממת ומסוכנת – ובנוסף האח הגדול שלנו גם מרושש אותנו.