האמת היא שדי נמאס לי לכתוב בסגנון ביקורתי בכלל וביחס למערכת השלטונית בפרט, אבל מה לעשות שהמערכת הזאת על שלוחותיה השונות משפיעה על איכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו. אז אי-אפשר וגם לא רצוי להתעלם ממנה, בייחוד לא כאשר אצה לה הדרך לבצע מהלכים הזויים באופן קיצוני. וחוץ מזה, הרי העניין של הרשימה הזאת הוא האקטואליה בפרשת השבוע, כלומר בחינת האירועים החדשותיים, פרשות השבוע שבחדשות, מזווית הראייה של פרשת השבוע בתורה. אז לא שייך להתעלם ממהלכים אקטואליים המתקשרים בבירור לפרשת השבוע, כי מישהו עוד עלול לחשוב שאין לתורה מה לומר בנושא כזה או אחר. מה גם ש-נכון לעכשיו, לא שמעתי שמישהו - אפילו מהמתנגדים למהלכים המתוכננים, ישמיע איזו הערה בעניין.

הנושא של פרשת השבוע בתורה הוא הָרְאִיָה [דברים י"א]: [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אומנם מיד אחר כך עובר משה רבנו לדבר אתנו על שמיעה: [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. הבאנו בעבר את פירושו של 'אור החיים' הקדוש למושג שמיעה, שפירושו להתבונן כדי להפנים, וזה מה שאומר לנו משה רבינו בפרשה הזאת ובכלל, לא מספיק שרואים, צריכים גם להתבונן במה שרואים, להפנים ולהסיק את המסקנות. אפשר לראות, להתפעל ואחר כך לשכוח, זהו הטבע האנושי ומפני זה מזהיר אותנו משה רבינו, מפני ראייה שלא תשאיר את רישומה בנפשנו. כי לחוש הראייה יש מאפיינים ייחודיים שבהם הוא נעלה מיתר חושי הנפש.

קודם כל חשוב לציין כי ככלל, חוש הראייה מתלווה לחושים האחרים באופן הכי טבעי; עד כדי כך שאף אחד לא יתפלא אם ישמע מישהו מדבר על התנסות כלשהי, כמו למשל טיפול רפואי חדשני, והסיכום שלו יהיה: "ראיתי שזה טוב (או להפך)". יכול להיות שלא ראה כלום, שהטיפול נעשה בעיניים עצומות או בחושך מוחלט, אבל במסקנות שלו הוא יזכיר את חוש הראייה כי אין כמו החוש הזה כדי לקבוע התאמתות של משהו בנפש; מי שראה משהו, בטוח כל כך במה שראה עד שאף אחד לא יצליח לשכנע אותו שזה לא ייתכן. אומנם כל חושי הנפש משמשים לזיהוי מה שמחוצה לה, אבל רק חוש הראייה מזהה את הקרוב וגם את הרחוק. גם בשליטה מלאה של בעליו, ירצה - יפקח עיניים ויראה, לא ירצה - יעצום עיניו או יפנה לצד אחר.

ועוד הבדל בין חוש הראייה לחושים אחרים, שרק הוא יכול לתפוס ולזהות פרטים רבים בו זמנית. בשמיעה - שני קולות (בו זמנית) אינם נשמעים; בטעם - ערבוב טעמים נותן ממוצע, טעים או לא; וכך גם בחוש הריח ובחוש המישוש. לכן רצה מאוד משה רבינו להנחיל לנו את יכולת הראייה שהייתה לו, שראה את נוכחות ה' בעולם כל הזמן. זה מה שהוא אומר לנו: רְאֵה, אָנֹכִי (...) שנראה תמיד את אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לנגד עינינו. את היכולת הזאת הוא העניק לנו במדבר ורצה להמשיך אותה גם בארץ; כשהבין שלא יצליח כי אינו נכנס אתנו לארץ, הציע דרך שבה נוכל להגיע למדרגת הראייה (הרוחנית) בכוחות עצמנו, על-ידי התבוננות בדרך שבה מנהל הקב"ה את העולם.

זהו בקיצור הרעיון של ספר דברים בכלל ושל פרשת השבוע בפרט, שנתבונן במציאות הגלויה וממנה נסיק לגבי המציאות הנעלמה. אלא שזו עבודה לא קלה בכלל, ולכן במרבית המקרים התעצלנו וממשיכים להתעצל; לא מתאמצים לחשוף את המציאות הנעלמה. אבל מה לנו כי נלין על אי-חשיפת האמת הנעלמה, הרי אפילו מהמציאות הגלויה שאותה כל אחד רואה, אנחנו מעדיפים להתעלם; שכן אחרת, כיצד ניתן להסביר את החתירה למו"מ (מתן ומתן) עם הפלשתינים? הרי עובדה היא שהם אינם נדרשים לתת דבר, רק לוותר על שאיפות הרצח שלהם וגם בזה אינם עומדים, הרי מעולם הם לא כיבדו הסכמים שנחתמו על ידם, אז מה התועלת בחידוש השיחות? אלא מה - אנחנו רואים את המציאות ומשום מה מעדיפים להתעלם ממנה; בדיוק את זה ניסה משה רבינו למנוע.

לפקוח את העיניים

אחת ההוראות האחרונות ששמענו מכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' הייתה "לפקוח את העיניים" כדי שנראה את השינוי בהנהגת העולם, שינוי שממנו ניתן להסיק כי המלך המשיח הוא שמנהל את העולם, שכן מזהים כבר את התחלת המימוש של ייעודי הגאולה כפי שהודיעו הנביאים. מישהו מכיר מישהו שמסתובב בעיניים עצומות? לא?! אז מה הכוונה בבקשה שיצאה מעומק לבו הטהור של כ"ק אדמו"ר, לפקוח את העיניים? אלא שבהחלט ייתכן שהעיניים לא יהיו עצומות, ואף על-פי כן גם לא יהיו פקוחות. אדם יכול לראות את כל הנקרה בדרכו כי עיניו אינן עצומות, ובאותו זמן עצמו עיניו אינן פקוחות להבחין במראות חריגים. רופא עיניים אינו יכול לעזור כאן כי זו לא בעיה טכנית; העיניים בסדר, הבעיה היא בהבחנה, לא מבחינים בין עיקר לטפל ובין דמיון למציאות.

כך קורה שכולנו רואים את התוצאות של ההסכמים הקודמים ושל השחרורים הקודמים של הרוצחים, ובכל זאת ממשיכים באותו כיוון, אולי הפעם זה יצליח. דומני שההסבר לתופעה המשונה הזאת הוא שיש אצלנו כאלה שמזדהים לחלוטין עם חזון אחרית הימים על אודות שלום עולמי ומנסים להביא אותו בכוח. וכטבעם של יהודים, הם משפיעים על העולם; הערבים בטוחים שינצחו בעזרת היהודים שמסייעים להם והמערביים, שגם להם נמאס ממלחמות, משתפים פעולה באינוס המציאות, בניסיון לכפות "שלום עולמי" שכביכול רק ההתעקשות שלנו מעכבת אותו. והשילוב הטבעי והאוטומטי של שלושת אלה, יוצר לחץ על המערכת השלטונית שלנו והיא קורסת תחתיו. וכך היא מסכימה לבצע מהלכים שאינה מאמינה בהם או שהיא כן מאמינה בהם אבל כתוצאה מהלחץ.

ואלה שרואים את העיוות ואפילו מכריזים עליו, אינם חזקים מספיק כדי להפעיל לחץ נגדי יעיל ולעניות דעתי הסיבה פשוטה מאוד, הבסיס הרעיוני שלהם אינו יציב דיו כי הם מסתמכים על דעה אישית, והדעה הפרטית של כל אחד שוות-ערך לכל דעה פרטית אחרת. רק הסתמכות מלאה על הוראות התורה הקדושה מעניקה חוסן אמיתי. הרי מי שלומד את פרשת השבוע ומתייחס אליה כאל הוראה עכשווית, אין כוח בעולם שישכנע אותו שצריך להיענות לגחמות כאלה ואחרות; זה הפוך ממה שהתורה אומרת, אז זה לא שייך בכלל. והנה תיאור הלחץ והדרך להתגבר עליו [פרק י"ג]: [ב] כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. [ג] וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם--וְנָעָבְדֵם. ללכת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים זה כולל כל צעד המנוגד להוראות התורה, כגון ההוראה שקראנו בסוף פרשת ואתחנן: לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

הניסיון שלנו לכרות להם ברית, להגיע איתם להסכם, הוא מנוגד לחלוטין להוראות התורה הקדושה ועמדנו על כך לא פעם בעבר. אלא מה - יש נביאי שלום למיניהם והם מסתייעים באומות העולם כדי ללחוץ עלינו, אז מה כבר אנחנו יכולים לעשות? לְמָה ה' מצפה מאתנו? ואם הקב"ה אינו רוצה שניכנע, מדוע הוא מזמן לנו כאלה לחצים? ובכן, לזה הוא מצפה מאתנו: [ד] לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: (...) הוא מצפה מאתנו שנדבק בהוראות התורה הקדושה ולא ניכנע ללחצים משום סוג. ומדוע הוא מזמן לנו כאלה לחצים? כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת- ה' אֱלֹקֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.

וזה לא שהקב"ה צריך לדעת אם אנחנו אוהבים אותו, הוא ודאי יודע. אנחנו אלה שצריכים לדעת, וגם אומות העולם. הרי מה היה קורה אם בתגובה לחרם שהטיל הפילוג האירופי על יהודה ושומרון היינו מגיבים בשקט, בלי לחץ: בתנ"ך כתוב בפירוש שהארץ הזאת שייכת לעם ישראל בלבד; אם אתם רוצים לפעול בניגוד לכתוב בספר הקדוש - זהו עניינכם, אנחנו דבקים בו, נמשיך לדבוק בו ולכן גם נמשיך לבנות בכל מקום בארצנו. מה דעתכם, היו ממשיכים ללחוץ עלינו? אבל כנ"ל, הבעיה היא שאנחנו לא פוקחים את העיניים ולכן לא רואים את התגשמות נבואות הגאולה אל מול עינינו. ממילא אנחנו לא קושרים את זה לתורה וכך נלחצים מכל הכיוונים. מזל שכבר הגיע זמן הגאולה ורואים את מימוש חזון הנביא בהפטרה: כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח.