חצי כיפה?

כיפה סרוגה מבית טוב? מתברר שלא תמיד. יש כיפה מחללת שבת. אופס, סליחה, טעיתי, 'חצי מחללת שבת'. לאחרונה פורסם כי בקרב הביצה הסרוגה, בעיקר הרווקה (אך לא רק), נפוצה יותר ויותר התופעה של שימוש במחשב וסימוס בשבת, אחרי הביקור בבית הכנסת, איך לא, בחסות הכיפה, כמובן.

האומנם? וכי ייתכן לשמור חצי שבת? חצי תה חצי קפה? וכי יש חצי רופא או חצי משפטן? אז איך זה דווקא לגבי המצווה הבסיסית ביותר ביהדות, שעליה מעיד הכתוב שהיא הברית בין ישראל לה', ואשר נוגעת לשורשי זהותנו הלאומית, כל אחד עושה שבת לעצמו? מדובר בגרסה מודרנית של תופעה הקיימת מאז ומתמיד בציונות הדתית והיא שמירת מצוות חלקית (הזרם החרד"לי הוא התשובה לכך).

נדמה לי ששורשי התופעה נעוצים בגישה הטכנית לקיום מצוות, שֶבָּהן רואים הצעירים עול המכביד על חייהם. זאת בשעה שהמצוות (מלשון צוותא, חיבור), המקיפות את כל אורח חיינו, הן מכשיר להעצמה אישית וגיבוש הזהות העצמית. בדומה למשקולות המפתחות את שרירי הגוף. באמצעות המצוות האדם מתחבר לנשמתו ולבוראו, ומעניק משמעות עמוקה לחייו. וקידוש השבת, שהיא מעין עולם הבא, כמשל.

דפוס מוּכר

נדמה לי שהסיפור של משפחת פליסיאן, שבניה מככבים בפרשת הרצח בבר-נוער, מצביע על דפוס מוּכר של משפחות פשע (דוגמת אלפרון ועוד): אֵם מאמינה, המגוננת הגנת יֶתֶר על ילדיה. ומכאן גם אמונתה בחפותם, למרות שהממצאים הפליליים בזירה מצביעים אחרת.

אין ספק שטעותה הקריטית של האם רבקה הייתה המגורים בשכונת הפשע המיתולוגית, פרדס כץ, אשר כידוע הייתה כר פורה לצמיחתם של פושעים ומשפחות פשע. כפי שהיא ציינה, עד גיל 13 ילדיה היו חרדים. חשיפתם למעשי פשע בשכונה, והתרועעותם עם עבריינים, בפרט בגיל ההתבגרות, היא שסללה גם את דרכם של יעקב וחגי אל הפשע.

מעניין שהגנת היֶתֶר האימהית מביאה את רבקה לידי סתירה. מצד אחד היא מודה שילדיה התקלקלו והידרדרו אל הפשע ובילו במאסר. מצד שני היא מסרבת להאמין, שבניה ה'צדיקים' הם הגיבורים המרכזיים של פרשת בר-נוער, ומעדיפה למצוא את האשמים, איך לא, במשטרת ישראל שתפרה להם תיק.

אז די לבריחה מהמציאות, כבת יענה, בחסות האמונה. עם כל הכבוד לאינסטינקט האימהי, הגיעה השעה להתמודדות עימה ועריכת חשבון נפש אמיתי ונוקב. ובא לציון גואל.

הרצחת ולא נענשת?

הערבים שרצחו את נתן זאדה הכפוּת טוענים לגזענות, שרק אצלם כביכול מבקשים את מבַצעי הלינץ', ואילו היה מדובר במקרה הפוך, ביהודי שרצח מחבל ערבי כפוּת, הוא היה מקבל צל"ש. האומנם?

אין ספק שהערבים לא נותנים לעוּבדות לבלבל אותם. אז אם יש להם זיכרון קצר, כדאי להם לרענן אותו. ולא, אפילו לא מדובר בלינץ' יהודי, אלא בהֶרג בלבד. אולם עובדה היא שיורם שקולניק, שיָרה למוות במחבל ערבי כפוּת בסוסיא, לפני כשני עשורים, ישב כ-8(!) שנים בכלא בשחרור מוקדם. ועוד לא הזכרנו את פרשת חטיפת קו 300 בידי מחבלים, שעל הריגת שני מחבלים שבויים פוּטר ראש שב"כ דאז, אברהם שלום, ותת-אלוף, אהוד יתום, נענש באִי-קידומו הביטחוני.

לעומת זאת הערבים, בגלל חשש למהומות, תמיד מקבלים הנחות, ולקיחת החוק לידיים מקבלת לגיטימציה. גם במקרה של זאדה, וגם במקרה הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, האם מצאו מי היה הרוצח כדי להענישו?

הבלתי מנוּצח

כל הכבוד לאביחי קרמר, שלמרות מצבו הרפואי הקשה, בעקבות מחלת ניוון שרירים שֶבָּה לקה, אינו שוקע בתחושות ייאוש ודיכאון, וממיר אותם בחיפוש משמעות לחייו ובעשייה בונה. הוא חבר באתר היכרויות באינטרנט, ועושה הכל, במסגרת מגבלותיו, לממש את זכותו חסרת הפשרות, להיות אבא. ובכך קנה את פרסומו.

קרמר מצטרף לגלריה הארוכה של רשימת המוגבלים הבלתי מנוצחים, שרואיינו במוסף 'שישבת', אשר לא הרימו ידיים ומתמודדים בנחישות ובגבורה עם מצבם, ואף הוא חבר של כבוד במועדון הזה.