היה דבש בכוורת

את כוורת שמעתי בפעם הראשונה רק לפני כמה שנים ומאז לא הפסקתי. ההומור המיוחד והביצועים המושלמים המורכבים משבעה דמויות שכל אחד מהם הוא ייחודי באופן שונה יצרו להם מרקם שקשה להפסיק לשמוע.

את ההופעה הם פתחו ב"למרות הכל", אחד השירים האהובים, ולמרות הפתיחה המתבקשת מבחירת התוכן הרי שבחירת השירים המענייינת נמשכה גם לאורך כל המופע - "כולם מחכים לשולה", "סוכר בתה", "סוף ההצגה הלילה"- כולם שירים שהווקאליות המרשימה ומשחקי המילים שבהם יכולים לשמש מעבר בין שיר לשיר אך הם יצירה מדהימה בפני עצמם.

השירים הללו הם מה שהופכים בעיניי את כוורת למה שהיא: לא רק המוזיקה אלא גם המילים וגם הקצב המתובל בהומור. כי כוורת יכלו לבחור בבנאליות הרגילה של הלהיטים הרבים שהם יצרו בלי הסיפורים ובלי שירי הנישה הנ"ל אבל הם עשו זאת בגדול והסיפורים והשירים הפכו למשהו אחר על הבמה.

קל מאוד לראות בכוורת מיחזור של לפני ארבעים שנה. כך באמת קורה הרבה פעמים עם אוספים למינהם ועם הופעות שכל מטרתם היא כלכלית נטו. אלא שאצל כוורת הסיפור שונה. מדובר בלהקה הכי גדולה שצמחה כאן. המילים האלה שהופכים כל שיר וכל סיפור לכזה שנהפך לקלאלט אדיר. הנה תראו, כל כך הרבה אנשים במנעד גילאים נרחב מקטנים ועד מבוגרים כולם באו לצפות בהם כאילו לא עברו ארבעים שנה.

ועוד משהו: שמירת הלהיטים הגדולים דווקא לסוף מחדדת את ההבנה שההצלחה הגדולה של כוורת היא שוב במילים שיוצרות מרקם ובמוזיקה האחרת שהביאו לכאן ופחות ברצון להיתפס אל האוזן הישראלית. או כמו שאמר סנדרסון על היצירות העצמאיות שלו של אחרי כוורת על כך שהוא לא רוצה להסתכל על הקהל בראייה של ביצועי כוורת כי אז זה לא יצליח.

ארבעים שנה חלפו וכוורת ירדה מהבמה. הקהל הישראלי מילא בהמוניו ובאופן נדיר את הדשא אל מול שבעת המופלאים באחת ההופעות המרגשות שהיו כאן. אם כוורת חוזרת שוב אז בטוח שגם אז יהיה נחמד.