מחלתו של עיתונאי בכיר

העיתונאי הבכיר גדעון כהן עמד ליד החלון בחדרו בעיתון ובכול איבריו הרגיש שהוא מתיימן ללא חרב. כלומר, הופך ליותר ויותר ימני. את גופו אט-אט אחז גל ההתיימנות, אותו הוא בזמן האחרון כבר השכיל לזהות מיד. הוא צפה מבעד החלון על המדרכה בצד השני של הרחוב שם עמד קומץ המפגינים עם שלטים ומגאפונים. אלה היו המתנחלים אותם הממשלה זרקה מבתיהם במהלך הפעימה האחרונה. העיתונאי בהה בהם ובאיטיות שקע יותר ויותר עמוק בתהליך ההתיימנות.

בעבר גדעון כבר פנה לטיפול, הפסיכיאטר המליץ לו דיאטה אדוקה, כמו-כן אסר עליו במשך שנה לקרוא עיתונים, לראות טלוויזיה, לשמוע רדיו. כל כלי התקשרת הללו למרות שניסו בכול כוחם להנחיל דעות שמאלניות כשרות, בעל כורחם פרסומו גם עובדות אשר ברגע שמוחו המוחלש ממחלה של העיתונאי היה נחשף להם עלולים היו להביא להחמרה במצבו.

ההגבלות הללו תקופת מה די הועילו. תהליך ההתיימנות בגופו של גדעון כהן התמעט באופן ניכר. אך בעידן שלנו אשר מוצף במידע מפתה קשה לשמור על הדיאטה האינפורמציונית לאורך זמן. גדעון נכנס לאינטרנט בחיפוש אחרי חבילת נופש באילת במחיר אטרקטיבי ומיד נתקל בהודעה דרמטית על ההתגרות השגרתית של חיזבאללה בגבול הצפון. כהן בבהלה סגר את המחשב והבטיח לעצמו עד להחלמה הסופית לשכוח על כל ה" דבל-יו- דבל-יו- דבל-יו" האלה. כשצלצל הטלפון הנייח בבית הוא לא ניגש אליו: הוא כבר למד שכל שיחה הכי תמימה לכאורה עם קרוב משפחה, חבר או סתם מכר עלולה לגרום להתקף פתאומי במחלה. הוא ניסה לא לענות גם לשיחות שהיו מגיעות לנייד שלו - אך נכשל כשהציץ ברגע של עובדן הערנות למסרון שקיבל. הוא הספיק לקרוא רק כמה מילים - ופחד אחז אותו: חבר ותיק מהצבא אשר משרת כרגע במוסד בישר לו כי האירנים ניסו בחשאי את הפצצה הראשונה שלהם...

גדעון נטל בבד אחד חמישה כדורים של אקמול, אותו רשם לו רופא משפחתי. אך התרופה לא הועילה הרבה. למיטה איתו הוא בזמן האחרון לוקח רק הספרים הקלאסיים. אך אפילו בפעילותיו של הגיבור הראשי השמאלני המובהק דון קיחוט הוא הצליח למצוא הצדקה לרעיונות הימניות.

אשתו כל ערב מרחה לו תוך בכי רב על החזה ועל המצח שמן זית. היא יודעת, כי אם המחלה תתעצם עד לשלב כרוני בעלה יאבד את משרתו בעיתון, הבנק יזרוק אותם מהווילה המפוארת שלהם על שפת הים, הילדים יאלצו לשכוח על לימודים בחו"ל. הגרוע מכל היה בכך שהנהלת העיתון שמה לב לתפנית לימין בכתיבתו אשר עד לא מזמן הייתה שמאלנית ללא סייגים. לפני חודש שלחו אותו לדווח על כנס של המרכז של המפלגה הימנית - ובמקום דיווח ציני על אספה של פעילי ימין קיצוניים בורים חסרי רעיונות רודפי כסאות ומוגבלי מוח -הוא הביא כתבה פחות או יותר מאוזנת שכללה בקושי שניים-שלושה עקיצות לעברו של מנהג המפלגה (אותו הוא כינה בשמו המלה במקום הכינוי המזלזל כמקובל בעיתונו).

שלחו אותו לסקר את אסיפת הסיעה של המפלגה השמאלנית - הוא חזר עם כתבה בה שם ללעג את נאומו הדמגוגי של יו"ר המפלגה.

הוא נסע להפגנה של חרדים תוך ציפייה לראות חבורה של בריונים אלימים, ולתדהמתו בפעם הראשונה ראה לפניו לא פנאטים ובלתי סובלניים אלא מסכנים אשר מבקשים דבר אחד: לחיות את החיים שלהם בשקט, ללא התערבות יתרה של הפקידים.

לאחר מכן גדעון נשלח לכנס של אסירי ציון - גם במשימה הקלה הזאת הוא נכשל. עוד בתחילת העלייה הגדולה מרוסיה הוא פרסם כמה פמפלטים ופיליטונים ארסיים על הציונים ה"רוסיים" אשר עדיין לא הבינו את ניואנסים של הדמוקרטיה האמיתית וכינה אותם "אסירי הנאיביות" . אלא הפעם אחרי החלק הרשמי הוא נשאר לכיבוד, שתה יחד עם ה"אסירים" וודקה, הרים כוסות לחייה של מדינת ישראל ושר שירי נעמי שמר.

בשבועות האחרונים גדעון היה מגיע לעבודה לא מגולח, חמור הסבר. ונגד עיני כל עמיתיו התיימן ללא חרב. תחילה העמיתים שמחו לאידו, בסתר קיוו שסוף-סוף העיתונאי הבכיר אשר הפסיק ליישר קו עם המדיניות של העיתון ושוטה מהתלם יאלץ לעזוב ובשבילם יפתח פתח לקידום - אך די מהר חדר לליבם חשש ופחד שהמחלה היא מדבקת. הם התרחקו ממנו, כמו מדֶבֶר. בזמן האחרון ברגע שמבחינים אותו ברחוב - הם מיד עוברים לצד השני. בהפסקת הצהריים למסעדה הסמוכה הוא הולך לבד, אף אחד לא מתיישב לידו; העיתונאים המתחילים אשר עד לאחרונה בלאו בלהט כל מילה מפיו - חדלו לדבר אתו, לפנות בשאלות, להתייעץ.

העורך הראשי שתמיד חיבב אותו, הזמינו למשרדו והקדיש לשיחה איתו שעה תמימה. כהן בכנות שפח לפניו את ליבו, סיפר על הבעיות שנוצרו בחצי השנה האחרונה. הוא מצא אצל העורך אוזן קשבת והבנה. העורך הבטיח לעזור, לעשות כול מה שביכולתו. מעתה שלחו את כהן לראיין רק את הסופרים - את דויד גרוסמן, יהושע סובול, א.ב. יהושע...

צעדי המנע הביעו פרות - אצל גדעון חל שיפור ניכר. בכתבתו האחרונה הוא אפילו התלוצץ על האהבה יותרה של שר ההגנה לדגל הלאומי. דברים כגון זה במערכת העיתון תמיד התקבלו בתשועות. אך אתמול העורך ביקש ממנו להכין כתבה על הפעילות הבלתי חוקית של המתנחלים, והוא לא מסוגל לכתובה. העורך מצפה כתמיד לכתבה עוקצנית ולוחמנית נגד המתנחלים - "הקאובויים" הפרימיטיביים ורודפי הבצע אשר מתעשרים על חשבונם של משלמי המיסים החיים בתוך הקו הירוק. אך המילים לא מתחברים אצלו. ליתר דיוק - הם כן מתחברים, אך הכיוון שמסתמן רחוק מלהיות משביע רצונם של הממונים. החצים מופנים נגד הפלסטינאיים האכזריים, אותם הוא מגדיר כ"מחבלים"!. וזאת בעיתון בו על המילה "מחבל" הוכרז טאבו, והכינוי הנועז ביותר של האנשים האלה - "הפלסטינאיים החמושים", בו מותר להשתמש פעם אחד בכול גיליון ורק באישור הרשמי של העורך הראשי.

על גדעון היה לתאר כיצד המתנחלים ממרמרים את חייהם של הפלסטינאיים המסכנים, כשהם באים למסיק זיתים תמים, אך במקום זה קורא רשימתו של גדעון מגיע למסקנה שהפלשתינים אלה שיצרו את הפרובוקציה. כהן היה שם, ראה הכול במו עיניו.

אמש שוב תקף אותו התקף חזק של התיימנות. אשתו ביקשה ממנו לעשות סדר בעליית הגג, לזרוק דברים מיותרים. באחד הקרטונים גדעון מצא ערמה של גיליונות ישנים של עיתונו מלפני 30 שנים. הוא בלא מודע התחיל לדפדף אותם ולקרוא את הכותרות וגילה כי העיתון, אותו גם אז הגדירו כשמאלני, קידם רעיונות אשר היום נחשבים לתעמולת הימין הקיצוני. כשגדען התפקח - זה היה כבר מאוחר: בליבו רתח זעם כלפי אויבי העם היהודי הנרדף והחסר אונים...

...כהן התרחק מהחלון, חזר לשולחנו. על מסך מחשבו התייתם לו משפט בודד, אותו עדיין ניתן לראות על דפי עיתונו. "פעם נוספת התרחש עימות בין תושבי התנחלות שחר לפלסטינאיים, שהגיעו לישוב למסיק הזיתים..."

בהמשך העיתונאי אמור היה לתאר במשפטים ציוריים את חוצפתם ואכזריותם של המתנהלים, תמימותם וטובת ליבם של הפלסטינאיים המסכנים, לקרוא פעם נוספת לממשלה לשים קץ לבריונות של המתנחלים ואוזלת ידו של צה"ל בשטחים כלפי המתנהלים - ואפשר לברך על המוגמר. אך במקום זה מחשבה אחת קדחה את מוחו כמו יתוש של טיטוס: לשם מה לעזאזל הפלסטינאיים הגיעו לגוב האריות של המתנחלים?

כהן בהתקף הזעם זרק את המקלדת על הרצפה, רץ למטה, עבר לצד השני של הרחוב, הצטרף למפגינים והתחיל לצעוק יחד עם כולם: "ממשלת התבוסתנים - הביתה!"

האמבולנס שהסיע אותו לבית חולים, בקושי התקדם בתוך הפקקים אשר נוצרו בגלל הפיגוע שהתרחש בקצה השני של העיר. הפרמדיקית של האמבולנס הניחה את ראשו של העיתונאי על בירכיה, ליטפה ברכות בלחייו והרגיעה אותו בקול עדין ומרדים: "אל דאגה, אדון כהן. עוד מעט תקבל זריקה, ירשמו לך כדורים, אתה תבלה במוסד חודשיים-שלושה - ותשכח מכול השטויות האלה " ...