שופך דם האדם באדם

לאור המצב והערכות. הן בארץ או בכל הארצות. בסביבה שלנו או מרחוק. במדינה מסודרת או נטולת חוק. בעיירה ישנונית או בקריה הומייה. קול הדממה הנישא בדומייה. ארץ ארץ אל תכסי דמייך. רגבי אדמתך רווים בדם בנייך. למתים אין קול שיזעק עבורם. מי יתבע את דמם. מי יבכה את מר גורלם. כי עלה המוות בחלוננו. ואסירים משתחררים מבתי כלאינו. רוצחי אדם שפלים. אנשי רעים ומקוללים. משדי אמם ינקו את השנאה. ולמישהו יש עוד תקוה שזה ישתנה. כל מערכת החינוך שלהם היא רצח והרס. ושאלתנו נשאלת: הלנצח תאכל חרב. שאלה זאת נשאלה על-ידי מצביא יהודי מהולל. והיום אני שואל את זה על אותו מחבל מקולל. ברשותכם מאמר מלא הגיגים. שלוואי ויגיע לאוזניהם של המנהיגים.

כותבים וזועקים וקצר המצע מהשתרע והיריעה מהכיל. מה אכתוב אמר ומה אדבר ובמה אתחיל. אלו שלא רצו להיכנס במשא-ומתן עם הטרור. באבחת עט אחת כשלו ונפלו לאותו הבור. האם יכולים הקוראים לזכור ולתפוס. שראשי ממשלתנו היו אלה שהרגו מחבלים באותו מטוס. אחיו של ראש הממשלה הנוכחי מתפאר באחיו יוני הגיבור שנפל. מבצע שנקרא על שמו רק ממחיש שוב ושוב. שעמידה על עקרונות זה דבר מאוד חשוב. כי לא היה חשבון לדבר עם החוטפים שאת הנוסעים הוליכו שולל. בעבר עשינו דברים שלא נתפסים ברמה האסטרטגית. והיום על כל צעד ושעל יש תוצאה עצובה וטראגית. מי שמע כזאת מי ראה כאלה הנותנים דרור. לכל מי שמעורב ברצח או עוסק בטרור.

היה מי שהיה והחליט מי שהחליט. על שחרור יותר מאלף מחבלים עבור גלעד שליט. כבר מלאו הרבה ניירות ודיו לרוב נשפך. נראה שדבר השחרור ההוא את הקערה על פיה הפך. שמחנו לבואו של גלעד לביתו. כל זיז וכל זיע שלו נרשם בעיתון. חרקנו שיניים כשראינו את האוטובוסים עוברים את הגבול לעזה. אבל, התנחמנו שזה היה מהלך עם הרבה תעוזה. ציפינו שזה יהיה איזשהו סימן דרך. משהו, מחווה, ג'סטה לפריצת דרך. ואכן לא נשאל עתה אם זה היה כדאי. כי הברכות באו עד בלי די. ואל נשאל אם יש את זה להחשיב. הרי את הנעשה אין להשיב.

נתעלם מהחיוכים האכזריים של המשוחררים. נתעלם ממה שהמנהיגים שלהם אומרים. נתעלם מסימני ה"וי" המטופשים. כאילו הם שחררו איזו מדינה מעול כובשים. אבל ממחוות שלנו אף אחד לא מתרשם. לדידם זה דבר פשוט שהעם שלנו תמיד אשם. העם שלנו שהתברך בסבלנות עד אין קץ. עושה מחוות למי שרצח, עינה ופוצץ. דפי הגבורה של עמנו שנכתבו בדם. מוכתמים במחוות כאלו לחיות טרף שהם בעצם תת-אדם. הם יחזרו למשפחותיהם לקולות שירה זמרה והלל. ואצלנו יחשך היום כמו חשכת הליל. מי יתן את החשבון למשפחות השכולות. מי יראה את הדרך מעבר למשוכות.

כן, קשה לפרסם דברים כדורבנות. למי שיש הבנה עקומה ועיוות בתובנות. שופך דם האדם באדם דמו יישפך. לאדם כזה אין תכלית, אחרית או המשך. הוא פגע בצלם אלוקים בכוונה תחילה. אין חנינה או סליחה או צורה של מחילה. יפי הנפש האומרים 'עוד יבואו ימים'. כנראה לא סופרים את מחיר הדמים. משפחות שלמות הנושאות את הכאב רואות את האוטובוסים נוסעים. ולהם דבר זה הוא לא כמו או אינו משל אלא ממש זריית מלח על פצעים. ומי יערוב לנו שזה אינו מתכון להמשך פיגועים. היקום מישהו ויאמר בשפה ברורה, 'אתם טועים!'?

האם נעשים כאן מעשים רק למראית העין. מעבר ל"סקופים" או למאמרי עיתונות שובי-עין. האם זה למצוא חן בעיני איזשהו פריץ. או זה למצוא איזו פרצה קטנה בגודל של חריץ. האם זה למצוא איזו דרך חדשה. לבוא ולבשר לעם איזו בשורה מרעישה. ושוב אומר ללא התנצלות או כריעת ברך. רבותיי! למזרח תיכון חדש – אין זו הדרך.