ב-15 באוגוסט 2005 החלה תוכנית גירוש ההתיישבות היהודית בגוש-קטיף ובצפון השומרון לצאת אל הפועל. חיילים ושוטרים מאומנים שעברו הכנות-נפשיות לקראת המשימה הנוראה המוטלת עליהם התייצבו והודיעו ליהודי המקום שעליהם לנטוש את יישוביהם ולארוז את חייהם למכולות. למה? ככה החליט
אריאל שרון.
קודם לכן, הבטחות פוזרו כצ'קים ללא כיסוי: "התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך... מהלך ההינתקות ישלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלשתינים ברצועת עזה..." ו"יש פתרון לכל מתיישב".
אנשים רבים היו המומים שמי שנתפס כאיש לאומי הדוגל בבניין הארץ, מקדם תוכנית כה נוראה. שרון אפילו לא טרח להסביר מה גרם לו להתהפך ב-180 מעלות מאמירתו "דין נצרים כדין תל אביב" עד כדי תמיכה בהריסת ההתיישבות היהודית במקום. גם העובדה שמצביעי מפלגתו החליטו נגד התוכנית לא עצרה בעדו. ת'כלס, מה חשובה הדמוקרטיה כשיש את אברמוביץ' שיאתרג אותך?
כדי להכשיר את התוכנית בליבות האזרחים נעשתה דמוניזציה של "המתנחלים" הנוראים שעלולים בכל רגע לפתוח באש תופת על כוחות הביטחון היקרים, ואף במהלך הגירוש נבדו שמועות על התנהגות המגורשים.
במבצע לוגיסטי מורכב סולקו מעט פחות מ-9,000 יהודים ממקום מגוריהם, 48 נפטרים נחפרו מקבריהם, הוחרבו בתי מדרש וננטשו בתי כנסת (שהוצתו ונבזזו אחר-כך על-ידי ערביי האזור). ב-22 באוגוסט הושלם ביצוע החלק המרכזי של התוכנית וחבל גוש-קטיף נותר יתום מתושביו היהודיים. אבירי זכויות האדם נותרו דוממים ולא זעקו על הפגיעות החוקתיות הקשות שנעשו בכבוד האדם ובזכות לקניין, שלא לדבר על פשע מוסרי של מדינה שבוגדת באזרחים נאמנים.
המציאות גילתה את ההבטחות שניתנו כשקרים. רבים מהמגורשים נותרו ללא עבודה וללא דיור קבע, המציאות הביטחונית הוחרפה עם עליית שלטון החמאס והברחת אמצעי לחימה רבים. קסאמים וגראדים החלו נורים על דרום הארץ ועד מרכזה.
למנוע סרט רע אחר טוב, אז הבנו שהמהלך הזה היה כאוב ואסוני, אבל למה עלינו לציין זאת גם שמונה שנים אחרי? כי התהליך המדיני שמנסים להוביל ציפי את ביבי עלול להוביל למסלול דומה.
האם למדנו את הלקח? האם הפעם נתעורר בזמן מבעוד מועד כדי לעצור את האפשרות ההרסנית של החרבת עוד ועוד ישובים יהודיים כדי לספק את צימאונם של אויבינו?
מאז ההפגנות נגד תוכנית גירוש גוש קטיף נדמה שחלק גדול מהעם איבד את הרצון והנכונות להיאבק למען קיום נורמלי. שחרור מחבלים-מרצחים עבר לא מזמן בקול ענות חלושה. כמה מאות מפגינים וזהו.
אז כנראה שכיום לצפות מאנשים להפגין נגד מדיניות שגויה ומציאות הזויה, זו דרישה ממש תובענית ומוגזמת... אבל לכל הפחות, במלאת שמונה שנים לפי המניין הלועזי לגירוש גוש קטיף והשומרון, כדאי שנתאמץ לפחות מעט כדי להביע באופן כלשהו את התנגדותנו לאפשרות של חזרה על טעות מסוכנת שכזאת. אם נמחה בכתיבה ובדיבור אולי יגיע היום בו יחזרו כוחות החיים ויאפשרו לנו אפילו לצאת להפגין ולעמוד על זכותנו לחיים נורמליים ושפויים.
כפי שאיינשטיין כבר אמר: "העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה המסתכלים מהצד ולא עושים דבר". אסור לנו, כאנשים החרדים לעתיד ילדינו ומדינתנו, להישאר אדישים, אחרת אנו עלולים למצוא עצמנו שוב בסרט הרע בו מצאנו עצמנו לפני שמונה שנים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
