שמש חורכת (ו')

השמדת עם מחרידה מתנהלת בסוריה לא יום אחד בלבד. שנתיים ויותר. והעולם מחשה. השתיקה מזעזעת סיפי נפש. עולם חוזר ויוצא מדעתו ואינו נוקף בלשונו אפילו לא כדי לצעוק חמס. זהו אותו עולם בו יכול אבו-מאזן להופיע בעצרת האומות המאוחדות ולהאשים אותנו לאחר היהרגו של טרוריסט פלשתיני אחד - ברצח עם, ולזכות במחיאות כפיים סוערות. זהו עולם בו שוב מתקיימת כבר שנים מלחמה קרה וחסרת מעצורים בין מזרח למערב. זהו עולם שמהלכו משתבש מיום ליום וכל אדם לנפשו. זהו עולמם של טורפים בלי מוסר. ישראל שאיבדה מכבר את לכידותה חייבת להתאושש לקראת הבאות. לכידות זו תושג רק באמצעות שוויון מלא - בזכויות ובחובות. זהו מבחנה העליון כיום של מנהיגות הישראלית. המסקנה ההיסטורית חוזרת על עצמה באותיות בוערות: אין לנו זמן לאבדו ואין לנו על-מי לסמוך אלא על עצמנו בלבד.

אין דרך שהיא נמתחת תמיד בקו ישר. לעתים היא מתפתלת כנחש עקלתון, למעלה למטה מצד לצד. כך נראית עד חשש דרכו המוזרה של האיש היושב בבית הלבן, כאובד עשתונות משותק בכל גפיו ואגפיו. הבית הלבן כבר איננו לבן כשהיה. מעוז העולם החופשי, הסמיק מבושה בגלל דיירו שתפישת עולמו קרסה. וכך, במקום לפתח את משחק הקווים הנסוגים שהתמחה בו, עליו להתאושש לפני שהבעירה תהפוך לאסון.

מצב מביך זה מוכח כפוגע קשות במעמדה של ארצות-הברית. מהנשיא אובמה בעל החזות המרשימה והלשון החריפה נותר אך מעט, והוא עצמו כצלו. דומה שלא אובמה של המשמרת הראשונה שהיה מלא עזוז ותיאוריות מלהיבות לגבי עולם חדש הוא אותו האיש הנמצא במשמרת האחרונה שלו בבית הלבן, או בהוואי. הלקח הנלמד הוא שאי-אפשר לסמוך יותר על ארצות הברית, לא כל עוד הנשיא הוא אובמה, חניך האסכולה האיסלאמית. דמותו נראית יותר ויותר כדמות וירטואלית המחרידה לבות ידידיה המתמעטים. דומה שתחושת רבים כי היום הזה הרה גורל.

ואילו אנחנו עדיין מתאמצים שלא להרפות מתקווה לנס שיתחולל ומישהו יקום מקרבנו ויאמר דבר ברור בנחרצות לבית הסמוק בוושינגטון ולפרלמנט האירופי, כי אנחנו נושאת המטוסים הגדולה ביותר והיחידה שלהם במזרח התיכון הבוער. אנחנו הידיד האמיתי האחרון של העולם החופשי מול האש והלבה הפורצים כאן בנחילים מאיימים לבלוע את כולם. אנחנו כישראלים זקוקים לראש ממשלה שיוכיח את שדרתו האיתנה דווקא ברגעים אלה שכביכול מתנהל בהם משא-ומתן לשלום שמכבר אינו דומה לשלום. התרומה של מדינת ישראל לארצות-הברית ולאירופה היא עצומה. מכאן כוחנו וזכותנו לומר לעולם כי גם לנו יש קו אדום שממנו לא ניסוג, כי בנפשנו הדבר.

ציפי לבני עולה כפורחת והיא במיטבה בימים דחוסים אלה; עלה בידה להגשים את הנשגב בחלומות ומעשה פלאים שוב הוכנסה לבוסתן הנעלם של גדולי אומות, ממנה נפלטה בקצה נעלו של שאול מופז, מי שקנה באחרונה את שמו כמומחה לחלוקת נמלים. ממרום שבתה היא מקווה להשיג את הבלתי ניתן להשגה גם אם לא יושג. בין סדק לסדק מצאה סדק נכבד להיתלות בו כבאילן גבוה, לצקת דפוסי חוק שיסייעו להנציח לעולם ועד את המצב האנומלי והבלתי-נסבל שבין יחסי דת ומדינה. אם לאו, גם היא יודעת, כי מצרים כבר לא לבד - הסרטן הדתי מכבר כאן. ההמשך יהיה דומה. זו רק שאלה של זמן.

"האחים השחורים" שלנו כמעט שאינם שונים במאום מ"האחים המוסלמים" במצרים או מהאייתולות השחורות האירניות. אלה ואלה מארת עמיהם. ובינתיים נמצאה לשרה פרופסורית קשישה ומתוסכלת המוכנה לסתום ברוחה את החור השחור והמתרחב שבחומת סכר הסבלנות והסובלנות של החילוניים, העומד להתבקע ככרס הריונית שזמנה הגיע. אין לבוא ולהטיל ספק בכוונותיה הטובות של השרה. אבל מדוע נפלה הבחירה על רות גביזון? מה עושה אותה כשרה, ראויה ושונה מרבים אחרים בנושא זה הדורש לא התחנחנות של ליטוש זוויות אחדות והנצחת שליטה דורסנית של האורתודוקסיה שמכבר איננה חזות פני היהדות, אלא הנפת חרב על קשר גורדי זה כפי שעשה בשעתו אלכסנדר המוקדוני.

רות גביזון, שהשיגה בחייה כמה וכמה הישגים, באמת חרדה למניעת חיכוך בין שתי קבוצות אוכלוסין, כבר הוכיחה את נטייתה ליצירת אמנה סלחנית ומוטית שהוכתרה בתקשורת כ"אמנת גביזון-מדן". אך בצדק כדור ניסוי ותמים זה נחבט במקל של גולפאי ההיסטוריה לקרן-זווית נשכחת.

יתרה מזו, קולה של רות גביזון אף שמבחינתה נשמר בצלילותו, אינו שונה מאז ימי פריחתה והיא לא תחדש כפסיק בגישתה לחבר "ויתורים" שיהיו מעתה מעוגנים בחוק. לנו הנרצעים בכפייה אין יותר זמן לשעשועי-חברה מזיקים שכאלה. אנחנו לא זקוקים לחוק המסדיר למראית עין בעיות הגובלות בפשע נגד יהודים רבים, כזה שניתן אף להגדירו מבחינת שלילת זכויות אדם כפשע נגד האנושות. אין מקום לקיומה של מדינה מודרנית ודמוקרטית שאין בה מגמה חד-משמעית של השגת שוויון מלא בין האזרחים ואינו נוגס בזכותם לחיות איש-איש על-פי אמונתו.

עברנו מכבר את שלב התמימות ואין מקום לחוק ואין מקום לאמנות בעוד שאנחנו דורשים להחזיר לנו מלוא זכויותינו שנגזלו בדילים פוליטיים מושחתים, קרי - הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. מי שרוצה שיאמין כרצונו ועל חשבונו. אולם כחלק מתביעתנו יש לשנות את המונח "עם יהודי" ולהמירו במה שתמיד היה קיים, "עם ישראל". אנחנו בני ישראל ככתוב בתורה וכך יש להגדירנו. זו הגדרה שתקל גם על ערביי הארץ למצוא מקום שווה תחת שמש ישראלית ובתעודות הזהות נירשם כולנו כישראלים בלבד. אולי מנקודה זו נתחיל להבין משמעותה המוסרית של מדינת הלאום הישראלי המתחברת בצורה ראויה ונכונה עם הדמוקרטיה. בלעדי שינוי זה - לא תתקיים הארץ הזאת לא כמדינת בני ישראל הדמוקרטית ובוודאי לא כמדינה תיאוקרטית פסולה.

יש אוניברסיטאות בארץ המטפחות מבחינת החופש האקדמי גידולים משונים, ביניהם "היסטוריונים" מפוקפקים המסיקים בגדלות תבונתם היצירתית מהיכן צמיחתו של העם היהודי. נוסיף לאלה גם ארכיאולוגים המטילים ספק בסדר דברים בתנ"ך ומערערים על עובדות קבועות בו בטענה שמדובר באגדות ובסילופים שנועדו למטרות פוליטיות בעת כתיבת ספר הספרים.

אכן, ואין חולק על כך, יש והיו תהיות לגבי מוצאו האמיתי של מה שהיה מכונה בני ישראל. אולם מכאן ועד להטיל סימני שאלה לגבי אמיתות המסופר בתנ"ך, ולייחס כתיבת אירועים שונים בהשפעת צרכים פוליטיים ודומים להם, המרחק גדול. דווקא גילוי הממצאים הארכיאולוגים חוזר ומאושש הן את הסדר הכרונולוגי של האירועים והן את נאמנות כותבי התנ"ך לתיאור המציאות הרחוקה ההיא. הגילויים האלה מעצימים את אמינות המסופר בתנ"ך. כזה הוא דין אחדים מהגילויים שהובאו לידיעתנו בימים האחרונים. החל באותם ביצורים אשוריים המתנשאים עד לשישה מטרים והם מהמאה השמינית לפני הספירה ונחשפו בנמל העתיק של אשדוד, ועד לאותו חרס מאותה מאה, שהתגלה לא מכבר בירושלים ובו מוזכר שם הנחשב לאחד משמות הדמויות של אותם ימים. אלה דווקא מאמצים את סדר האירועים כמתפרש בספרים.

התנ"ך הוא גם הקושאן ההיסטורי האמיתי של עם ישראל לגבי זכותו על ארץ-ישראל. יצירה כבירה זו, הן מבחינה היסטורית והן מזווית ספרותית, עולה על כל יצירה אחרת. הגיע זמן לבלום את התנצלויותינו על היותנו צודקים באחיזתנו בארץ האבות.

בימים אלה יצוין תאריך ה-13 בספטמבר 1993, המנציח את לחיצת היד הראשונה בפומבי בין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין לבין ידו שטופת הדמים של יאסר ערפאת, רב-מרצחים. חלפו שנים רבות המאפשרות בחינה של האירוע שהתגלה מאז כאיום הגדול ביותר על קיומה של מדינת ישראל.

מוקש זה נולד במוחות קודחים של צעירים אחדים בוסריים וצבועים ברומנטיות עזה, אך חסרי יכולת לשפוט בראייה מפוכחת את המציאות המזרח-תיכונית. במרכז החבורה הזאת עמד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס ובעזרתו נסגר מעגל לחצים על יצחק רבין עד שזה שוכנע להסתכן. במהלך הזה נחשפה לעיני כולנו העובדה העגומה שממשלת ישראל נכשלה בעיצוב כלי בחינה היסטוריים ומדיניים שהיו אמורים ללוות ולבחון תהליך זה מתחילתו, אלא שאיש לא טרח להקימם. הסיכום: כישלון נורא שתוצאתו פגיעות אנושות במדינת ישראל.

הכניעה האווילית הזאת לשלב התמימות הפכה את ארצות-הברית למכתיבת גורלות ואין לסמוך עליה. רבים התפכחו מאז מאשליות, הרחיבו עיניהם לראות את המציאות כמות שהיא; עניין לנו עם אויב מר ושונא בכל-לב שאינו רוצה רק בנדל"ן שלנו; הוא רוצה לגזול את נפשנו. את ההיסטוריה שלנו, את המורשת ולרשת את הארץ כולה. החלום הוורוד של הפלשתינים, בהדרכת ידידיהם מהשמאל הישראלי ממוקד בגניבת הזהות הישראלית.

עם אויב כזה לא עושים שלום. גם לא בסבב השיחות הנוכחי. חלום אוסלו הרומנטי התגלה כחלום בלהות, כסיוט אמיתי.

ישראל טרם הפעילה את כוח מוסר משקלה האמיתי. היא שליחת גורל לחלק זה של העולם. היא תיבת נוח לתקוות נאורות באזור חשוך ומיוסר זה של המזרח. היא הנציג היחיד של העולם השפוי. תרומתה לביטחון ארצות-הברית עצומה, וכזאת תרומתה לאירופה הבוגדנית. ראש ממשלה רציני יכול וחייב למתוח קווים אדומים לארה"ב ולאירופה. יותר ויותר מבין אזרחי ישראל, גם המאוכזבים שבהם, מצפים שנוכח הטירוף המשתולל מסביבנו, נדע לעמוד על עקרונות אחדים כירושלים מאוחדת, אי-הכרה מוחלטת בתביעה לשיבת פלשתינים, גבול מוכר והקפדה על צה"ל לאורך גדת הירדן.

הסכם אוסלו, יריעה שיש בה יותר חורים מאותיות ברורות, ירד לחיי כולנו מימין ומשמאל. אנשי השמאל עשו מאז את שגיאותיהם הנוראיות ביותר המושפעות מהומניזם שאיבד כיוון עד הזדייפות, זחילת-כניעה והתרפסות על גחון בפני הפלשתינים. הימין לעומת זאת הקים את מדינת יהודה שלו על שקרים, על כידוני צה"ל ועל משיחיות-שקר. חשבון נפש אמיתי אסור לו להימשך מעבר לסבב השיחות הזה שכולו מעשה רמייה וכפייה. מנגד עולה אופק אחר ובו מדינת יהודה כמדינת הלכה והיא סרטן בגוף מדינת ישראל - ולפנינו עוד ימים קשים מול הכמו חלוציות הזאת. בכל מקום בו עירבנו את האל שהושבנו למעלה התוצאה הייתה ארץ חרוכה וגלות חדשה. האומנם זהו העתיד הקרוב?

שנאת ישראל מכבר העבירה את ארדואן על דעתו. שפתיו נוטפות רעל בכל עת שביכולתו להשמיץ את ישראל. הוא לא מחמיץ הזדמנות גם לאחר הניסיונות המסורסים של ארצות-הברית ליצור לכאורה מסווה של הידברות בין שתי המדינות. אבל ארדואן מפתח גם את הנימה האנטישמית הקלאסית, עלילת-דם. הטורקי השונא אינו מהסס לרגע בבואו להעליל על ישראל עלילות שאין להן שחר. הוא אף אינו מהסס להמציא שקרים ולהעמיד כדרכו פני דובר-אמת, תכונה שאין כמותה רחוקה ממנו, בבואו להעליל על ישראל שהיא זו שעומדת מאחורי המהפכה הצבאית במצרים. מוטב שישראל לא תיחפז לרענן את קשרי המסחר הביטחוני עם טורקיה. אין לסמוך על מדינה שמתנהלת ובראשה עומד חולה-נפש שדעתו מסוכסכת. נכון יעשו תושבי ישראל אם יגלו זקיפות-קומה ויחפשו לעצמם אתרי נופש אחרים מטורקיה בעידן של ארדואן המשוגע הרוקד על הגג ורירו נוזל.

בפרשת ספינת "המרמרה", לא חסכו שופטי העליון ביקורת מח"כ חנין זועבי על התנהלותה שגרמה לפסילתה בוועדת הבחירות לרוץ לכנסת ה-19. נימוקי השופטים שבאו בזמנו לבטל את ההחלטה הנ"ל נוסחו על-ידי נשיא בית המשפט העליון מר אשר גרוניס ואלה התפרסמו שלשום. בין היתר קובע הנשיא כי: "נותר ספק האם פעילות זו כוללת גם תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, במקרה זה החמאס. פעילותה של ח"כ זועבי, ובמיוחד השתתפותה במשט, אכן מתקרבת עד למאוד לתחום האסור מפניו מתריע, ואותו נועד למנוע, סעיף 7א. היקפן של הראיות בהתייחס לעילת פסילה זו לא היה רב, אך איכותן משמעותי ובהחלט מתקרב לאותה 'מסה קריטית' של ראיות המצדיקות פסילה".

מאז המשיכה חברת הכנסת בשקריה הגסים ובהצהרותיה המתגרות והלוחמניות (!) כנגד מדינת ישראל. כמובן שאין לצפות מכבוד השופטים לחזות בדיוק את העתיד. אך לעומת זאת בוודאי שאינם יכולים להסתפק כדבריהם בהצצה לארבע תוכניות טלוויזיה בלבד. העולם היה מלא, מר גרוניס, בהצהרותיה האנטי-ישראליות של חברת הכנסת הנכבדה. היא התנהלה בהבלטה ובהדגשה מתריסה בהיותה מזדהה לחלוטין עם מגמות המסע הטרוריסטי והאנטי-ישראלי.

מאז שנודע בקרבנו שמו של אריה דרעי, אין האיש העלוב הזה מחמיץ הזדמנות לשלוף מבין בקבוקיו את השד העדתי בו הוא רואה את סוסו האביר. אותו אריה דרעי, מושחת אמיתי, הוא ממקורות המידע של שוטה קטן כאמנון לוי שגילה לפתע מחדש את שרידי גוויית "השד העדתי", שבעצם מכבר מת ורק את נבלתו מסרבים אנשים כמותו לקבור כל עוד דרעי מרקד כשטן בינינו.

מכבר הגיעה שעה שייאמר בריש גלי שבכל גלגולי השד העדתי במדינת ישראל לא היה כשד הזה מלא עליצות וששון חיים מאז שהוקמה המפלגה של הרב עובדיה והפיחה חיים בשרידיו של שלד מכוער זה להבחיל. הנה בא מי שנחשב לגדול בתורה והקים מפלגה וסימנה שס, קרי - שומרי מסורת ספרדים, ואף קיבל אישור לתג מצמרר זה ממי שממונה על נושא אותיות הזיהוי. שערו בנפשכם שהיה קם מישהו וממצב עצמו בראש מפלגה הקרויה למשל א"ש קרי, אנשי אשכנז, בפרשנות נוספת של אנשי שלומנו. הרי כל בר-דעת היה משחיז באותו יום את פרסותיו שבעיטותיו באותו שד מרקד תהיינה בעלות עוצמה.

דומה שההשתלחות באשכנזים כבר לפני שנים החטיאה מטרתה. מניסיוני האישי בכל מחוזותיי לא נתקלתי באותה תופעה מכוערת כאילו קמים כוחות אשכנזים נעלמים ומתייצבים לרדוף אחרי בני עדות מזרח ולקפחם. נולדתי איתם בארץ הזאת. גדלתי איתם. למדתי איתם. שירתי איתם בצבא ובמשטרה ואינני דולה זיכרונות על "מסע מאורגן" כנגד יוצאי המזרח. את כל שהכרתי - אהבתי.

אכן, אם הייתה נטייה לציין אדם על-פי מוצאו, זו נדחתה מפנינו ונעשו מאמצים ערכיים לצמצם מידותיה. הוכחה לכך נמצאה במשימה שנחשבה ללאומית להמיר שמות משפחה לועזיים בעבריים, שלא ניתן יהיה להיות מושפע מצליל שיוכי כלשהו לעדה כלשהי. המשימה החשובה הזאת לצערי איבדה מתוקפה מזה שנים רבות. אבל בינתיים גם השתנתה התמונה המעיקה וצומצמו ממדיה בתהליך שנקטע עם הקמת שס והופעתו על הבמה הציבורית של אריה דרעי האשכנזי המזויף. מאז פורצת מעת לעת לשון אש חורכת מגרונו.

האיש הרע הזה הפך את העדתיות קרדום לקדם בעזרתו את הקריירה הנוסקת שלו, עד שזו התרסקה כשנסגרו אחריו דלתות בית הכלא על היותו נוכל, גנב ורמאי. עד לאותו רגע משברי נעשה צלו הדבק בעקביו של מר"נו שמאז בואו לעולם נטף גם הוא שנאה מעוורת כלפי מי שאינו מצומצם בהשכלה מערבית כמותו. דרעי עמד מיד על טיב חולשתו של אדונו, נאחז בה במלתעותיו ולא הרפה מאותו ישיש כשהוא מטלטל אותו לכל כיוון שרעלו הניתז ממנו יפגע בתמימים רבים ככל שאפשר. אין כשס בשנאה זו המעודדת נתק כפוי בין ספרדים לאשכנזים. הישגה הגדול ביותר הוא שימור הבערות בין בוחריה, ומבין אלה יוצאים רבים-רבים מבין הקובלים על קיפוח. די לקחת את רשת החינוך של שס ולהיווכח כי זו הפכה לפס ייצור של בורים קטנים וגדולים מבין מאות אלפי התלמידים שלה, שנותרו חסרי כלים והשכלה להתמודד ביומיום. בכך נשללה מהם האפשרות להגיע להישגים. מכאן נובע קיפוחם האמיתי.

הנה ההוכחה כי די בשטן אחד מרקד בתוכנו שלא יוחמץ סדק קל להרבות שנאה. תהיינה הפעמים בהן נחזיר את השד לבקבוק, הרי תמיד מעבר לכתפנו יופיע דרעי המרקד לחלצו שנית, כי הוא מקור חיותו. כשאחד כזה נפגש עם חגב כאמנון לוי, ממחול הזיווג שלהם עולה עשן של הנאה עד שכבר לא ניתן להפריד ביניהם והתוצאה שוב ושוב - יצירת מציאות מזויפת המוגשת לציבור במסווה של שליחות חברתית קדושה. ראו את התראיינותו השחצנית של לוי בכל פינה ובמה והצהרתו החלולה עד כמה הוא משוכנע בערכה של הסדרה השקרית הזאת. מדובר בכתם, מר לוי, שלא יעלה בידך לקרצפו.

ביכולתי לפרוש עוד פרקים על לקחי מהיותי תושבת קריית השרון בנתניה. אבל בלהטו של קיץ נכון לנקוט בהפוגה ואצמצם באמירה כי בסיפורי האישי קיימים מרכיבים מוזרים שניתן לייחסם גם לסיפוריהם הכואבים של תושבים אחרים. עיקרם, מערכת מינהל עירוני שאיננה מתנהלת כראוי וזוכה בחיפוי מופגן מצמרת העירייה. מצטייר מצב המחייב להיחקר בידי גורמים מוסמכים, כדי לעקוף את המכשול הגס אותו מעמידה ראשת העירייה מטעמים נעלמים.

הכרתי במסלול חיי כמה וכמה ראשי עיריות ואני מודה שלא נתקלתי בתופעה דומה לבוסת העירייה בנתניה. ראשי הערים שהכרתי היו אנשי כבוד שידעו להישמר מטבילת כפותיהם במי מדמנות מצחינות. אינני רוצה להעלות כעת על בימה מיוחדת את הגברת מרים פיירברג-איכר ולערטל אותה קבל עם. בוודאי תהיינה לי הזדמנויות נוספות ולא אחמיץ אותן.

אולם פטור בלא כלום גם עכשיו, אי-אפשר. התנהלותה בסיפור האישי שלי מעוררת חשש כבד כי בהימנעותה העיקשת שלא לבדוק את הפרשה המושחתת לשורשיה, כמצוות היגיון פשוט במערכת יחסים שבין ראש עירייה לאזרח מן השורה הטוען לפגיעה קשה בזכויותיו, גורמת לי לחשוש כי המטריה המגוננת שלה מעמידה אותה באור קודר של שותפה בכירה בתעלול מרושע נגד החוק, כזה שיש בו צלילים צורמים בכיוון התנהלות לא ראויה, ואולי חלילה על גבול של "שמור לי ואשמור לך".

צר לי שבקרית השרון היפהפייה בה אנחנו גרים פועלים ממונים על שמירת החוק כעושים מלאכתם במחתרת, הרחק מעיני הציבור, מתוך שיקולים חשודים כזרים ומוטים, אף מוזרים ומחשידים עד מאוד. נתניה ראויה כמובן שאזרחיה יצפו להנהגה ישרה והגונה מכל בחינה שהיא ונקייה ממשוא-פנים מדאיג לעבריינים ובריונים בלתי נסבלים בחברה מתוקנת. כל שימוש בנימוק הזוי להצדקת התנהגות פסולה זו רק מחריף את עומק הבעיה. מישהו צריך לסלק מכשול מעיניו ולראות מצב לאשורו.

אין הדעת סובלת מעשים כאלה בעיקר כשהם מגובים על-ידי צמרת העירייה. גם גיבוי כזה הוא מעשה בריונות בלתי נסלח שחובה לעקור מן השורש. כיום כשאני למוד ניסיון כה-רע חוששני כי רק בהחלפת ההנהגה אולי תזכה נתניה בעידן חדש.

ובבוא יום יהיה המשך.