רשמו לפניכם את המועד הזה: נאום אובמה שנישא במוצאי שבת 31.8.13, הוא המועד בו ויתרה ארצות הברית על ההגמוניה שלה בעולם. זהו נאום "הרגליים הקרות", של האיש החזק בעולם, על כל המרכיבים של הביטוי הקלישאתי הזה.
המלחמה הקרה, שהייתה הקשה והמסוכנת מבחינת תוצאותיה האפשריות, מכל מלחמה אחרת, והיחידה שצררה בכנפיה את סופה של התרבות האנושית, היוותה, עבור שתי המעצמות, הליכה על סף התהום. ממצב זה נחלצה ארה"ב וזכתה בניצחון ברור וחד-משמעי, בזכות שני מרכיבים בסיסיים: מנהיגות חזקה ובלתי מגמגמת, ותהליך חימוש חסר תקדים, שהסתיים אף הוא בניצחון אמריקני ברור. השמאל אולי לא יאהב את ההגדרות האלה. אבל הן הפכו במרוצת הזמן לעובדה חיה ונושמת כאשר כשל והתפורר הגוש הסובייטי.
אנשי אקדמיה והיסטוריונים המומחים לתקופה, מספרים כי בוועידת הפסגה שהתקיימה בריקיאוויק שבאיסלנד בשנת 1986, על-פי זימון דחוף של גורבצוב, תבע גורבצוב מרונלד רייגן, בלשון חד-משמעית ואף באיומים, כי הוא יסתלק מהסכמים קיימים, אם ארה"ב לא תסתלק מצדה מ"מלחמת הכוכבים", כינוי עממי ל"יוזמת ההגנה האסטראטגית". רייגן שיזם את המהלך האיסטרטגי האמור, ובזכותו הצליח להנחיל שח-מט לסובייטים, דחה חד-משמעית את דרישתו זו של גורבצוב. הוא השיג הישג היסטורי, שאין שני לו. הערכות האמריקנים היו שהסובייטים (שעד היום, אגב, לא הנחיתו אדם על הירח), יבינו שהם הפסידו במירוץ החימוש מול ארה"ב. וכך אכן קרה. לא בכדי ציינו מנהיגים חשובים בעולם וביניהם הלמוט קוהל (גרמניה), מרגרט תאצ'ר (בריטניה) ואפילו גורבצ'וב עצמו את החלטתו זו של רייגן כמהלך בזכותו נצחו האמריקנים, ועמם העולם החופשי כולו, במלחמה הקרה.
בספרו "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה", מדבר הפרשן המיתולוגי ב.ה. לידל הארט, בשבח התבונה והמחשבה היוצרת. הוא מסביר כי מי ששוקד על "פיתוחן של דרכי לחימה חדשות אצל המנצחים, או (כאשר מופיע) ניוון לא הכרחי אצל המנוצחים". ייקבע גורל המלחמה באופן חד-משמעי על-ידי הראשונים. אלה הנתונים או התכונות הקובעות את תוצאות המלחמה.
ובדיוק לפי הכלל הזה, במובנו השלילי כמובן, פעל הנשיא אובמה. זו הנקודה אליה הוביל אובמה את ארה"ב אתמול. מול מנהיג "רעב" ונמרץ כפוטין, הפועל על-מנת לחדש את המלחמה הקרה לפחות מצדה של רוסיה, בהנחה שעל-ידי מדיניות תוקפנית כזו יזכה בהשגים, או לפחות יחזיר לרוסיה את מעמדה משכבר הימים, ניצב מנהיג שמגדיר את עצמו כאיש "מרכז-שמאל". מנהיג, שתפיסת המציאות שלו שונה לחלוטין. איננה מאמינה באופציית השימוש בכוח ולכן הוא איננו רוצה לנקוט בפעולות מלחמתיות ואפילו יהיו אלה מינוריות. מנאומו במוצ"ש אף נראה שהוא כופף את יועציו ובמיוחד את שר החוץ שלו
ג'ון קרי, שיום קודם לכן נשא נאום מבריק ותקיף הרבה יותר, ממנו השתמע שאין מנוס לארה"ב מתקיפה צבאית בהקדם.
לגבי ישראל משתמע מנאום "הרגליים הקרות" של אובמה כי למעשה נותרנו לבד. אם ישראל אכן תפעל נגד אירן, יש יסוד סביר להניח כי אם הייתה תקווה, שבמידה ומצבנו הצבאי ו/או הכלכלי יסתבך עקב התקיפה, יבואו מדינות המערב לעזרתנו. תקווה זו התפוגגה לא רק בשל אופי הנהגתו של אובמה אלא גם ובמיוחד בשל התערערות מעמדנו במדינות המערב.
הרפיסות נמצאת לא רק אצל אובמה אלא גם אצלנו. הימים האחרונים לימדו אותנו את יעילות הקשר המיידי והבלתי אמצעי של גופים פוליטיים ובמיוחד מדינות, הרגישות לדעת הקהל בעולם, עם המדיה לצורותיה השונות. אם להנחות היסוד שלנו תתווסף ההנחה האומרת כי ישראל לבדה בשכונה הקשוחה שלנו, אולי נוכל להתמודד טוב יותר עם הצפוי לנו בעתיד. אולי.
