בלי פשרות

שמיעה רצופה של תיקים פליליים אינה בגדר עשיית טובה; זה קבוע בחוק. גם ההיגיון מחייב זאת, כפי שאמר בצדק הנשיא אשר גרוניס: זה מהיר יותר, זה יעיל יותר, זה הוגן יותר. אז למה זה לא קורה עד עכשיו? יש כל מיני תירוצים, אבל האמת היא שככה כולם התרגלו.

זה מה שיקשה במיוחד על יישום הנחייתו הנכונה והנחוצה של גרוניס, כי קשה מאוד לשנות הרגלים. עורכי הדין יצעקו מרה: יש לנו הרבה דיונים מקבילים, נפסיד תיקים! התשובה צריכה להיות: אל תקחו יותר ממה שאתם יכולים לבלוע, אל תקחו יותר ממה שמאפשר לכם לתת ללקוחותיכם שירות מתאים. הפרקליטים יצעקו מצידם: לא נוכל לייצג את המדינה כמו שצריך! כאן תהיה התשובה כלפי המדינה: תדאגו לתקציבים מתאימים ו/או תצמצמו את מספר התיקים הפליליים.

מה שחסר בהנחיות של גרוניס הוא יתר תקיפות כלפי השופטים. בעוד שלגבי ההליכים הוא נוקב בלוחות זמנים ברורים, המכניסים לסד של זמנים בעיקר את הצדדים, הרי שלגבי פסק דין הוא מסתפק באמירה כללית. פסקי הדין צריכים להינתן מהר ככל האפשר, ובין היתר - בשים לב להוראות החוק (30 יום מהסיכומים). כלומר: השופטים מתבקשים לקיים במידת האפשר את הוראות החוק. זה לא מכובד, זה נראה כמו התחמקות מאחריות.

מה שעוד חסר בהנחיות הוא לוח זמנים ליישום. לא ברור מי צריך להתחיל ומתי, לא ברור על אלו תיקים תלויים ועומדים הן חלות. עוד לא ברור, מדוע גרוניס מחיל את ההנחיות בעיקר על בתי המשפט המחוזיים, כאשר גם בבתי משפט השלום יש לא מעט תיקים פליליים הנמשכים יותר מיום אחד. סימן שאלה נוסף הוא, מדוע לא מתחיל היישום בפיילוט - אפילו קצר-זמן.

השורה התחתונה: ההנחיות נכונות ומוצדקות, ורק לפלא הוא שלא ניתנו ולא יושמו לפני שנים. המבחן הגדול, כמו תמיד, הוא ביישום התקיף שלהן, ללא נכונות לפשרות.