למה שלט הכאוס במלחמת יום כיפור?

תיחום הדעת בישראל לעליונות הרעיון / ואו האידיאל, מקזזת כמעט עד תום: בחשיבותם של האמצעים, המיומנות, והמוטיבציה - המהווים תנאי להגשמתם.

בתולדות ישראל המתחדשת, נהוג לציין את "מלחמת ששת הימים" כנקודת מפנה. בעיקר משום הרכשת השליטה ביהודה ובשומרון, בחבל עזה, סיני ורמת הגולן. היות שלכל צמד מבני העם הנבחר שתי דעות מנוגדות, רואה הימין בשטחים, שלב ביניים לקראת הגשמת גבולות ההבטחה האלוהית.

בעוד שמצדו השמאלי של המפה, נתפסו הישגי המלחמה כאמצעי להסדר שלום עם מדינות ערב. כך או כך, ארבעים ושש שנים מאז נרכשו השטחים, אימצו הפוליטיקאים את אלה כ"אמצעי על" במשחק הפוליטי - תוך התעלמות מהגורמים הנדרשים להגשמתם.

גם אם ייחס הקורא לגיטימיות לתפיסה מדינית / ואו לפשרה בין השתיים, ומאחר שישראל שרויה במלחמה מתמשכת. עליו להפנים כי מימוש מהלך מדיני, בתחילתו לא כל שכן בסופו, הותנה אז ומותנה גם היום לטוב / ואו לרע בתפקודו של צה"ל.

אלא שמעשה שטן, דווקא משום היותו הגורם הדומיננטי במשוואה, ואולי בזכות הניצחון המזהיר במלחמת "ששת הימים", ואו מפאת בורות לשמה - זכה וזוכה צבאנו הכול כך יקר לחסינות מוחלטת. כזו שבין שאר תחלואיה מנעה ומונעת עד היום הפקת לקחים נאותה.

כך שרוב הכשלים ודווקא החשובים שמנעו את הפעלתו כהלכה, חזרו על עצמם וביתר חומרה, ממלחמה שהסתיימה לזו שבאה אחריה, מסד קבוע: לאי השגת יעדים, ואו להשגתם במחיר מיותר של דמים ודם. ולשיבוש מתמשך, בהחלטות הדרג המדיני, ובצבא.

מאחר שסיבת הישנותם נסתרה מעיני הממסד האזרחי, בצה"ל, בתקשורת ובציבור.הומצא "חליף כחול לבן", בדמותה של וועדת חקירה ממלכתית. המתמקדת (לפי כתב הסמכתה) באירוע הנחקר, בלי תת דעת להשפעתם של אותם כשלים שהשתרשו מאירועים קודמים. ולרוטינה קבועה לאחר מלחמה בהקמת ועדת חקירה. שלאחריה ובקביעות, מתחולל גירוש/ ואו התפטרות ראשי מטכ"ל, שבגורלם נפל לנהל מלחמה.

כפי שנראה רדידות החקירה מעצם גידורה לזמן תחום, הובלטה לראשונה בוועדת אגרנט. כשזו העלתה על סדר היום הלאומי, את "הקונספציה", ואת אגף המודיעין שכשל בהערכת המועד לפרוץ המלחמה (מה שסחף לתוך קלחת זו את ראש המוסד, ובנוסף כפקטור גם את אשרף מרואן סוכן המוסד ואבי נכדיו של עבדול נאצר המנוח) - כאילו הם אלה אשר יצרו את הכאוס, ולא היא.

לא כל שכן בהתחשב בעובדת הישנותם של אותם ליקויים שהשתקפו במלחמות שבאו אחריה, ברי כי ועדת אגרנט לא הוסיפה ולא כלום לכושר העמידה - זולת תרומתה לעיוות המיתוס הלאומי. היה ונוסיף לזה את פרשנויות ומגוון הספרים והמחקרים שנכתבו בעקבות המלחמה, תיחשף העובדה כי למרות 2569 הרוגים ו-7,251 פצועים, לא הבין העם בישראל, וממלא לא עמד על סיבות האמת לשליטתו של הכאוס במלחמה ההיא ב-1973.

מה שמחייב מהפך בחשיבה הלאומית: מניתוח מהלכי ואירועי מלחמת יום כיפור בהיבט היסטורי, למסקנות אקטואליות המשפיעות ועוד איך על שהתרחש מאז, ומתרחש מדי יום במערכות הביטחון שלנו.

אלפי מאמרים ועשרות ספרים על שארה במלחמה, נכתבו בידי לוחמים, מפקדים ואנשי אקדמיה. שם ובכולם נמצא תאור אפילו מדויק של "מה שקרה", בעוד שמנגד לא תמצא שורה המסבירה את ה"למה זה קרה".

משמע כי דווקא החסך בתיאור סיבות האמת במלחמת יוה"כ, ובאלו שבאו לפנייה וגם אחריה – הסיט את דעת הקהל מדיון עניני, בהכנתו של צה"ל ובהפעלתו במלחמה. אלמלא כך יכול היה הקורא בהשקעה של קורט סקרנות, לעמוד על זהות הסיבות לכשלים, ולהיותם מכנה משותף בין הקרב המתואר ביוה"כ - לקרבות במלחמות קודמות וגם אחריה, כמו: תל מוטילה, תל פאחר, וגבעת התחמושת. ולימים, בעין זחלתה, סולטן יעקוב, ובכיבוש הסלוקי במלחמת לבנון השנייה – שבכולם ובהבלטת יתר משתקף אומץ לבם של הלוחמים, ומנגד בולטת בחסרונה המקצוענות בתכנון, בהכנות נאותות, ובניהוג הכוחות.

על כן בלית עיסוק "בלמה זה קרה" מתארים הכותבים את קרבות מלחמת יוה"כ בפרטי פרטים, בבחינת מי אמר למי, מי עשה ככה וככה, מי ירה וכמה השמיד, מתי והיכן. לכדי כך, "שמרוב עצים/ שהם הקרבות, לא רואים את היער" שהוא המקור לכאוס שהתחולל במלחמה- ומסד בלעדי ללקחיה.

ההוכחה לחוסר באיתור הליקויים ובדרכי העלמתם, מצויה איך לו, בספריהם של מפקדי שדה שלחמו במלחמת יוה"כ - ולימים הפכו לחברים במטה הכללי. והראייה כי על-אף ספריהם המכילים את תיאורי המלחמה ובדגש אל קלקוליה, לא הביאו ולא כלום לשינוי המתבקש.

ראיה אחת בולטת להיעדרותו של "התחלס", החוזרת על עצמה בספרים שכתבו אלופי צה"ל. נמצאת בספרו של האלוף מיל. דר' עמנואל סקל "הסדיר יבלום" – שעמד בראש מפקדת היבשה (שלימים הפכה לזרוע). זו שביצועיה במלחמת בלבנון השנייה, שיקפה באדיקות את אותם ליקויים - אותם חווה המספר, כמג"ד טנקים במלחמת יוה"כ.

עוד מצויים על המדף שני ספרים פרי עטם של האלוף בדימוס אלי זעירא שעמד בראש אמ"ן, וזה שכתב האלוף בדימוס צביקה זמיר (שעמד אז בראש המוסד). המתייחדים לעומת ספרי המלחמה, בזכות הפיכתם לציר בוויכוח הציבורי, המתרחש מדי שנה בשנה בחודש אוקטובר.

ללמדך כי בזכות האטרקטיביות בסיפורי המלחמה, נלווה למסקנות וועדת אגרנט. ובפרט מאבקם האישי של זעירא את זמיר, המכניס את הקורא לעולם הצללים שבו עסקו השניים. נוצרה בישראל התחושה, כי מלחמת יוה"כ נחקרה מכל זווית, ולקחיה כולם כאילו הופקו כהלכה. מנגד ובהיסמך על שלש סיבות, נתן להקיש כי תרומת הספרים ומגוון המחקרים, לא תרמו ולא כלום להבנת המלחמה:

• האחת - משום שלא נתן לזהות בכל שנכתב, ולו רמז עניני (לא אישי) לסיבת תפקודו הבלתי נסבל של הפיקוד העליון, בהכשרת הכוחות, בתכנון, בהכנת הגייסות, ובניהוג הצבא במלחמה. והראייה כי אין בכל שנכתב הסבר/ ואו לפחות ניסיון לבאר: את פשר החיבור הרופף בין החיילות והזרועות, את תפקודן העלוב של מערכות הפקוד והשליטה. ומדוע מאז כיבוש סיני הבקעה ורמה"ג, נמנע המטכ"ל מהכנת תוכניות, ותרגול הכוחות למקרה של מתקפה יזומה של הצבא המצרי והסורי. למרות שלנגד עיניהם, עמדו נתוני היכולת וכוונות האויב.

• השנייה – נובעת מהעלמת הקשרם של כשלי יוה"כ, כמורשת: מלחמת ההתשה, מבצע כרמה, וממלחמת ששת הימים.

• והשלישית – מבליטה את חסרון הדיון הציבורי לפני ולאחר מלחמת יוה"כ, בסוגיית הפיכתו של העומק האסטרטגי כנכס שנרכש במלחמת "ששת הימים", לנטל כבד מנשוא כבר "במלחמת ההתשה", וביתר שאת במלחמת יוה"כ.

העובדה כי אותם מכשלות אותם חווינו במלחמת ההתשה ובמלחמת יוה"כ, חזרו על עצמם במלחמת שלום הגליל, בהתשה בלבנון, וביתר חומרה במלחמת לבנון השנייה. היא הנותנת תוקף למפנה הכרחי בחקירתה (לפני ואחרי) של מלחמת יום כיפור. שום שרק באמצעות הבנה והבחנה בגורמי הכאוס, ומעובדת השרשתם עד היום - נתן יהיה לסכלם אחת ולתמיד.

לכאורה מחיר העתק אותו שילמה ישראל בדם ודמים, אמור היה להניע הפקת לקחים מסיבית ועניינית. אלא שלגלוגו של שר ההיסטוריה, לאחר שהבחין כי "חובבי ציון" ניכסו את השגת הניצחון בתש"ח למקצוענותם הצבאית. גרם לכך כי גם בעתיד לא יזוהו הכשלים כהלכה, מבוא לחזרתם ונזקיהם במלחמות שיבואו אחריה.

כך שאין מנוס זולת הצבעה על ההתייחסות הלאומית בכלל ובפרט ל"מבחן התוצאה", ככזו שהביאה בקביעות לשיבוש תחקירי המלחמה, וכתוואי שגוי להפקת לקחיה. למשל: לאחר מלחמת יוה"כ סימנו חכמי הדור, את חייל המודיעין כ"גורם על" להפתעה. אלא שהללו ואתם כל עם ישראל התעלמו מכישלונו הקודם של אגף המודיעין, לחזות את הכנסת צבא מצריים לסיני. לכן על-אף הכשל ובזכות התוצאה (הניצחון) במלחמת "ששת הימים", נמנעו מהענשת ראשיו ואו לפחות לנקוט במהלכים לשם תיקון תפקודו. מה ששירש עמוק יותר את מחדל המודיעין, שהשתקף בהתייחסות חסרת בסיס במטכ"ל ובממשלה - ליכולתו הווירטואלית של אמ"ן, בחיזוי מלחמה.

יתרה מזו. ראיית התוצאה כחזות הכול, איננה מתאימה למדינה כשלנו, החיה תחת מצור מתמשך. אומנם נכון כי הניצחון במלחמה חשוב יותר מכול, אך אין בכך כדי להעלים את מחיר השגתו, בדמים ובדם.

לפי כך הצלחתו של צה"ל במלחמת יוה"כ להביא להכרעה אסטרטגית/נקודתית, הנה ללא ספק הישג אדיר בכל קנה מידה. אך איננו בבחינת עדות למקצוענותו של צה"ל, אלא לתושייה, ולאומץ ליבם של דרגי השדה ביבשה, ובזרועות הים והאוויר. על כן, ועוד בטרם חריצת דין בגין הדבקות במבחן התוצאה האווילי, נדגיש כי לא רוע לב / ואו תחמון "כחול לבן" הביאו את הפגע הרע למעמד על.

יתרה מזו, כפי שנראה לפגע הרע הזה שורשים היסטוריים. שם בגלות התגבש המבחן בעיירות מזרח אירופה, תחילה כבקרת נזקים לאחר פוגרום. המשכו, בתפיסות עולם שנוצרו במחתרות, בהן קודשו האמצעים בזכות המטרה.

בעוד עיצובו הסופי בא לאחר נס הניצחון במלחמת העצמאות - בקיבועו כהליך בלעדי, לבחינת תפקודו של הממסד במלחמה. וזאת בלי דעת למיקודו של המבחן אך ורק בתוצאה, כלומר במעטפת האירוע. מבלי להתייחס לסיבות שבגינם נוצרה, ולהיותם מסד בלעדי להפקת לקחיה.

כפי שנראה ההישרדות היוותה מכנה משותף , בכל שלבי גלגולו של המבחן המטמטם. כך שעצם השתת המבחן משורשי שורשיו, מבארת כי קברניטי ישראל החדשה, לאחר שנשמו ואימתו כמו אבותיהם לאחר פוגרום/ ואו מלחמה על היותם בחיים, לא עמדו וממלא לא מימשו את חובתם כהנהגה במדינה ריבונית - להפעיל מערכת ביקורת ובקרה בשגרה ובמלחמה, כדי להיערך בתואם ללקחיה.

כך פעלו אבירי הציונות אחרי מלחמת העצמאות, מאוחר יותר התעלמו מלקחי "קדש", ובהתאמה לתת התרבות אותה אימצו - דחו בקש הפקה נאותה של לקחי "מלחמת ששת הימים".

לכאורה בימים ההם אפשר היה להתייחס להפקרות הזו בסלחנות, משום הניצחונות שהושגו במלחמות. כאילו הוו אסמכתא למקצוענותם הצבאית, ולעמידות תורת הקרב והנחלתה כהלכה.

אלא שתורת המלחמה המקובלת בעולם, מבטלת בשישים את הנימוק העלוב. משום הנלמד והמלמד מתורה זו, כי האחיזה בתוצאה מלחמה שהסתיימה ללא חקר ואימות הסיבות להשגתה, מבטיחה כי סיבות אלו יחזרו על עצמם. ואם לא הוכרו וגם סומנו כהלכה, סביר כי
יופיעו בהפתעה וכמכפיל נזק.

לפי כך בדיוק ובהתאמה להימנעות מחקירת קודמתה ( מלחמת ששת הימים), נפלה עלינו מאירת מלחמת יום כיפור. בעוד שלאחריה ולמרות נהרות הדמים והדם, התמידה ההנהגה הלאומית לאחוז במבחן המטמטם.

כך שמאפס תוחלת ותת תועלת, הצטיירה המלחמה בתודעה הלאומית, כרומן מרתק, הכולל: תככים בצמרת, הדחות, השקעות עתק, ועלילות ריגול. העולה אחת לשנה בחודש אוקטובר, בתיאור שתי הסיבות כביכול, לכאוס שהתחולל במלחמת יום כיפור:

האחת, שלכאורה יצרה את ההפתעה, מנומקת בגין "הקונספציה" מורשת וועדת אגרנט. והשנייה כמסד להפתעה, הושתה על כישלון מערך המודיעין.

מכל מקום ולמרות שאין חולק על תקפותם, הרי במדידתם על-פי קריטריונים ונורמות הנגזרות מתורת המלחמה, ובהיסמך על שהתרחש במערכה הזו, נתן לקבוע: כי מעת פתיחת המלחמה ועד סופה, ל"קונספציה", כמו ללחש בחש של אמ"ן, ולמועד ההתראה שנתן המוסד - לא הייתה השפעה של ממש, על תפקוד עלוב כל כך שאותו המחיש צה"ל בשדות הקרב.

לפיכך נטען, כי קבלת הקונספציה וכישלון אמ"ן (כולל אי ההפעלה של האמצעים המיוחדים) כ"גורמי על" לכאוס שהתחולל. התאימה ככפפה לשטחיותו של "מבחן התוצאה" ולמסקנות וועדת אגרנט. מסד ליצירת תמונה המעוותת את פני המלחמה, וכתוואי שגוי להפקת לקחיה.

מה שכמובן מאילו השתקף מידית ב"שיקום צה"ל" לאחר יוה"כ, שהפך לבית גידול ששימר ותיפח את כשלי המלחמה. וכמקור להורשתם והמחשתם, במלחמת "שלום הגליל" - וביתר חומרה במלחמת "לבנון השנייה".

יתרה מזו ובמבט לעתיד, ברי כי חקירת מלחמה בתואם ל"מבחן התוצאה", משרישה את הכשלים עמוק יותר. לכדי העצמת האיום לסיכון אסטרטגי, מזיק אף יותר מזה שהכה בנו במלחמת יום כיפור.

"הקונספציה" כהנחת יסוד אסטרטגית, גרסה כי מלחמה להכרעתה של ישראל, איננה ברת ישום עכשווי. לכאורה נתן היה לראות את "הקונספציה" כמהלך לגיטימי, ובלבד ואבירי ציון היו נותנים מעט מדעתם – למשמעות האסטרטגית והטקטית של השטחים, שנרכשו במלחמת "ששת הימים". ולשימושם בהתאמה, ליכולותיו ולמגבלותיו האמיתיות והמוכחות של צה"ל.

אלא שאבירי ומנהיגי הציונות בפשטנות הגובלת בטיפשות, העתיקו לקווי ההגנה בתעלת סואץ, בבקעה וברמת הגולן את אסטרטגיית "אף שעל" - שלעת ההיא בטרום 67, לא הייתה מוצדקת ממנה.

משמע, כי הללו התעלמו מהמטמון האסטרטגי שהשתקף מעצם האחיזה בשטחי סיני הבקעה והגולן, בלי דעת שבליית ויתור אפילו לחלק קטן ממנו, מתחייב לגייס את מלא העוצמה הצבאית- כלומר להפוך את ישראל על צבאה וכלכלתה, לבת ערובה לגחמות האויב.

ואכן כששה חודשים קודם למלחמה, העריך אגף המודיעין כי פני המצרי למלחמה. מה שהביא לגיוס נרחב של מערך המילואים במסגרת כוננות "כחול לבן" (אפריל 73). מצב זה שעמד בסתירה ל"קונספציה", אמור היה ובעצם כך, חייב את אבירי הביטחון הלאומי - לבצע הערכת מצב למשתמע מקריסתה. במטרה להעמיד כחליף תפיסה גמישה. משמע, כזו שתמנע גיוס ופריסת מערך המילואים פעם אחר פעם, זולת אם מימש האויב את כוונותיו ופתח במלחמה.

אלא מאי. מסתבר כי הצורך בהתאמת אסטרטגיה ובהכשרת הכוחות למימושה, נסתרה מעיניהם של חובבי ציון. והרי אם כך היו עושים, היה המטכ"ל ממקד את הכנת הגייסות בתואם ל"כוונות וליכולתו של האויב" – כאילו מומשו "מסביב לשעון".

כלומר, מצד אחד היה מזהה את מגבלות הכוח הסדיר, ומהצד השני היה מנצל את העומק האסטרטגי. במימוש צורת לחימה, המוכרת בתורת המלחמה של צה"ל כ"נסיגה והשהייה".

לפי זו היה על הכוח הסדיר (נוכח מתקפת אויב) לנהל לחימה תוך "וויתור זמני על שטח", בד-בבד לגיוס כוחות המילואים. שלאחר מכן, ירוכזו בשטחי מפתח מתוכננים מראש ומוכרים "כמרכזי כובד", מבוא להכרעת האויב.

מאחר שדבר לא נעשה מכל מה שהתבקש, עלינו להפנים כי הקונספציה בשיבוצה בראש המיתוס הלאומי, לא הייתה אלא אישוש לנפיחה סתמית של הממשלה וצה"ל. וככזו זכתה למעמד על בזכותה של וועדת אגרנט – שכידוע לא השפיעו מסקנותיה כהוא זה, על שהתרחש במלחמה שבאה אחריה.

אין חולק על האפקט שנוצר ממתקפת האויב, במידה שהוציאה את צה"ל משווי משקל בימי הלחימה הראשונים. אלא שמנגד, נתן היה לצפות מנכבדי העם, ובעיקר מהציבור שלחם בחולות סיני ובגבעות הרמה - לאכן נכונה את הגורם האמיתי להפתעה.

והרי מכל מקום ומכל סיבה לא הפתיע האויב המצרי, מאחר שלאור היום המחיש זה את הכנותיו ויכולתו לצליחת התעלה, במקביל לתרגולות שותפו הסורי לתקיפה ברמת הגולן. ואם בזה לא היה די, באה הצהרתו קבל עם ועולם של נשיא מצריים (אנואר סאדאת) על כוונתו לפתוח במלחמה מוגבלת תוך שנה – במטרה להפשיר את הקיפאון המדיני באזור.

כלומר, מול עיני מקבלי ההחלטות בישראל מהדרג המדיני והצבאי, חשף האויב בבהירות ובבולטות את כוונותיו (למלחמה מוגבלת ) ואת יכולתו. על כן, כעם נבון וחכם, היה ראוי לסווג בין הערכות המודיעין לפרוץ המלחמה, לבין הידיעות (כוונות ויכולת האויב הסורי והמצרי) שאותם סיפק אמ"ן בשלמות ובפרוט בטרם המלחמה.

והראייה כי בטרם קרב, עמדו בידי צה"ל כל נתוני היכולת וכוונות האויב. מה שחייב להיערך בהתאמה לאלה, ובכלל זה, לתכנן ולהוריד פקודות, לבצע תרגילים ומשחקי מלחמה, ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח המתוכנן.

מנגד התעלם הפיקוד העליון מכל אלה, והראייה כי מיום כיבוש סיני ב1967 ועד פרוץ המלחמה, לא תוכננה ולו תוכנית הגנה אחת להגנת חצי האי (למעט תוכנית סתמית בשם "סלע"), שממלא לא הורדה לכוחות כפקודה. כזו שבעקבותיה אמורים היו להתבצע תרגילי הגנה, תכנון שטחים שולטים, וסיורי מפקדים להכרת השטח.

משתמע מזה, כי למרות נתוני יסוד שאותם סיפק אמ"ן, שכחו חובבי ציון (ממש כך) להתכונן להגנה. מה שמוכיח כי לא האויב, אלא צה"ל היה המפתיע והמופתע מידי עצמו – משנוכח כי שכח להתכונן כנדרש מצבא מיומן, להגן על שטחים שבחזקתו.

מכל מקום אם אגף המודיעין היה אחראי לשקלול מוכנותו של צה"ל למלחמה, היה ראוי למלקות ואף ל"תליית מפקדיו".

אלא שכידוע אמצעי אגף המודיעין מוכוונים לאויב, מה שמנע ממנו כמו יתר אגפי המטכ"ל להעריך כי בליית הכנת הצבא למלחמה, יצא הפיקוד הבכיר משווי משקל. ומכך יפרק את האוגדות הקבועות וירכיבם מכל הבא ליד, וגם יקרקע את חיל האוויר ב 30 השעות הראשונות והקריטיות במלחמה.

לא כל שכן לאחר ניתוח הקרבות עצמם, ברי כי חוסר המקצוענות של דרגי שדה לא הושפע במאומה, מהערכת המוסד לשעת המתקפה, כמו מידת אמינותו של אשרף מרואן, גם לא מהניחוש השגוי של אמ"ן, לרבות אי הפעלתם של "האמצעים המיוחדים". כלומר, לכל אלה לא הייתה השפעה - על הניהול הרדוד והמטעה, במטכ"ל ובפיקוד המרחבי במכלול הקרבות. שהשתקף איך לא: בחובבנות שהמחישה אוגדה 162, בהתקפת הנגד "הצהלית" ב-8 לאוקטובר. בנוהל קרב משובש כל כך, שהביא לקטילתם של לוחמי הצנחנים ב"חווה הסינית".

כמו בהחלטה האומללה להוריד את אוגדת שרון דרומה, תוך וויתור על שטחי מפתח בגזרה המרכזית. ובהתאמה, לאובדן השליטה בקרב שהתחולל בכיבוש העיר סואץ. וזו רק רשימה חלקית.

היה ונכיר כשולית, את השפעת הקונספציה וכשל המודיעין - על הכאוס ששלט במלחמה. ואם נעמוד על השפעת מלחמת ששת הימים לרבות מלחמת ההתשה, על תפוקות הלחימה במלחמת יוה"כ. ועוד נוסיף וננתח את כלל רכיבי הביטחון לעת ההיא.

כי אז, תשתקף לעין כל חובבנותם של ראשי מטכ"ל: יצחק רבין, חיים בר לב, ודוד אלעזר זכרם לברכה, שמימשו במהלך שירותם את מה שלא ידעו/ ואו הבינו בשוגג. ובכך ללא כוונה רעה ובלי דעת, הניחו את המסד לכאוס שהתחולל במלחמת יוה"כ. צא וראה:

החטא הראשון: איך ולמה הושרשו קלקולי מלחמת ששת הימים, במלחמת יוה"כ

שבעה חודשים עמדו לידי יצחק רבין ר'מטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים, למלא את חובתו כמפקד הצבא - להפיק במיטב את לקחי המלחמה שהסתיימה. אלא שבפועל נמנע זה שלימים כונה "מר ביטחון" ו "היורד לפרטים", מלהורות את הצבא ולפקח על ביצוע תחקירים, כתנאי לאיתור סטיות תקן, והגדרתם כלקחים להפקה.

כחליף, הסתפק האביר ב"כנסי לקחים" שהפכו במה ל"חברים מספרים על עצמם". כך שזולת האדרה אישית לא הושג באלה ולו כלום, למעט יציקת היסודות לשליטתו בעתיד של הכאוס במלחמת יום כיפור.

על-אף זאת הציפו הדוברים נכונה את כשלי המלחמה היותר חשובים, ובהם (רשימה חלקית):

• כישלון אגף מודיעין, בהערכת גירוש חיילי האו"מ, וכניסה מסיבית של צבא מצריים לסיני.

• חשיבותם של נוהלי קרב סדורים (שהתאפשרו בזכות "ההמתנה"), בהיסמך על שלמותה של מתקפת חייל האוויר, ומעשה הקרב ב"אום כתף".

• שליט ה מוגבלת של המפקדות, וביתר בולטות של הפיקוד המרחבי והמטכ"ל.

• מנגד. זיהו את מכשלת השילוב הבין זרועית והבין חיילית, חסרון המודיעין הטקטי, את היעדרותו של רצף לחימה (כלומר, הפסקת הלחימה עם רדת החמה, וחידושה למחרת בסמוך לזריחתה), את מכשלת הלוגיסטיקה, ואת ירי כוחותינו זה על זה.

אגב (הארה שתחזור על עצמה): חזרו כשלים אלה על עצמם, במלחמת יוה"כ, של"ג ולבנון השנייה. מה שהביא להחלטת מטכ"ל, להסב את האוגדות המשימתיות (מפקדת אוגדה המקבלת במלחמה חטיבות וגדודים מהמצאי), לאוגדות קבועות. משמע, אוגדה שברשותה חטיבות ויחידות תמך אורגניות. החלטה זו היוותה מפנה ארגוני ותורתי בתולדות בנין צה"ל:

מרק"מ משולב במשאיות תנובה, לצבא מאורגן כמקובל בצבאות מודרניים. ואכן ולא בכדי נקבעה האוגדה "הקבועה", כעוצבת היסוד בקרב היבשה. ממנה עולה ההבנה כי הקרב הטקטי האופייני ובוודאי הנשאף, נתפס כ "קרב אוגדתי", כלומר כמאמץ בו מופעלת המסגרת האוגדתית כשלמות יחידתית/ טקטית אחודה.

תוך שזו מכתיבה ומפעילה לצרכיה ובאמצעות נכסיה, את הקרב החטיבתי ודרכו את הקרב הגדודי. כאשר אלה אמורים לקבל את הסיוע וההשלמות הנדרשות, מן האוגדה. הימצאותם של דרגי הסיוע, הן אלה המאפשרים לדרג הלוחם את כושר הפעולה ואורך הנשימה – לצורכי פעולה טקטית עצמאית/ ואו אוטונומית.

האוגדה, הנה הדרג הראשון המסוגל לקלוט ולהחזיק ולהפעיל אלמנטים חייליים בסד"ג חטיבתי, ובהכרח גם מוציאה את "הקרב המשולב" הבין חיילי – ועלייה גם בנויים ארגון ונוהלי השילוב.

מידת ריחוקה/ ואו קרבתה להתנגשות הטקטית, הנה כזו המאפשרת תכנון וניהול ישיר ויעיל של הסיוע האווירי הצמוד – ומשום כך מהווה האוגדה את דרג הבסיס למימוש " הקרב המשולב הבין זרועי". כך גם היכולת לניהול קרב הלילה, משמע יכולת לחימה רצופה יום ולילה, היא יכולת אוגדתית. יכולת זו הנה פונקציה של " אורך נשימה מבצעי " הזהה ליכולתה לפעולה טקטית עצמאית, ולאורך זמן. הגדוד והחטיבה הרכבם ובעיקר מידיות מגעם עם הלחימה הפיזית הם כאלה, שביכולתם להתמקד בלבדית במשימה הטקטית המידית, וטווח תכנונם הוא "טקט" טקטי אחד. חטיבה יכולה ליצור הצלחה, אך תתקשה להמשיך בעוצמה מספקת לשם ניצולה.

לעומתה, לאוגדה טווח תכנון ולחימה ארך דיו, משום היותה מורכבת משלש/ ארבע חטיבות כולל גופי הסיוע והמנהלה. לכן יכולת כוחות השדה לנהל מבצעי לילה כהמשך למבצעי היום, וללא קטיעת הלחימה עומדת על האוגדה.

לפי כך ממש המטכ"ל את רעיון ההסבה ממשימתית לקבועה, בכל שקשור להשקעות, ולצוותי כוחות במישור האדמיניסטרטיבי.

אלא מאי. תוכנית העבודה השנתית כולל תפיסת האימונים, נשארה במתכונתה הקודמת. שם בשגרה היווה הגדוד את עוצבת היסוד בתעסוקה מבצעית ובאימונים. כלומר: הוויית חיים כפולה, האחת בשגרה והאחרת למלחמה. מה שהשתקף אז ולימים בכל המלחמות, כזיווג בלתי אפשרי.

לא בכדי משפרצה מלחמת יוה"כ, כל ההשקעות מהסבת האוגדות ל"קבועות" נמוגו כאילו לא היו. פועל פירוק האוגדות מיחידותיהם האורגניות, שלאחר מכן הרכבו מכל הבא ליד. מה ששימר בהצלחה את אותם כשלי השילוב, וככאלה מנעו מיצוי נאות של פוטנציאל הלחימה. כפי שהתקף בשחיקת דמים וציוד, מעל ומעבר לנדרש.

החטא השני: הפיכת נכס כ"עומק אסטרטגי", לנטל כבד מנשוא

בגין חסרונו של עומק אסטרטגי טרום 67, התחייב לגייס את מלא העוצמה. כאשר מגולם בפני ישראל איום מוחשי (כמשתקף מעילת מלחמת "ששת הימים"), ואף עתידי ( ראה עילת "קדש" לעסקת הנשק בין מצרים לצ'כוסלובקיה). מה שנוסח כתפיסת הביטחון " להעתקת המלחמה לשטח האויב, לסיימה בזמן קצר, ובהכרעה (נקודתית) ברורה".

ואכן, משהסתיימה מלחמת "ששת הימים" בהכרעה חד-משמעית. פנתה ישראל אל מדינות ערב, במטרה להשיב את השטחים לידיהם בתמורה להסכם שלום.

עד לדחיית ההצעה בוועידת חרטום, היה על צה"ל לשמר את המשכון במיטב האפשרי. אך משנדחתה הצעת ישראל, אמור היה המשכון להיחשב לזירת מלחמה עתידית. משמע, לחייב את המטכ"ל להעמיד תוכנית פעולה אופטימאלית, כזו שתקזז בנטל אחזקת העומק האסטרטגי – ובעיקר, הכנת תוכנית פעולה מאוזנת, שתאפשר את הפיכת העומק שנרכש בסיני, כאמצעי לקיזוז חסרונו היחסי בחזית הצפון, וכאמצעי לגיוס סדור של מערך המילואים.

מסתבר כי מה שנכון לצבאות הדבקים בתורה ובעקרונות המלחמה, פסח על המטה הכללי, שאוכלס ברובו ביוצאי הפלמ"ח. הללו דחו בקש את הצעתם של האלופים אריאל שרון יבדל"א וישראל טל ומתי פלד ז"ל, לממש תפיסת הגנה ניידת בסיני.

במקומה אימצו (כאמור) את עיקרון ה-"אף שעל" שמומש בהצלחה בעמק הירדן, במשמר העמק, בנגבה ובכל ישוב במלחמת תש"ח. אותו השיתו גם הפעם על כלל נכסי המלחמה - בפריסת הכוח הצבאי במעוזים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, בבקעה, ובקו הטילים ברמת הגולן.לרבות ההנחיה (זהה לזו שלפני ששת הימים) "במניעת הישג קרקעי מהאויב, (ולאחר מכן) להעתיק את הלחימה (משמע לצלוח את התעלה) אל שטח האויב ולסיימה מהר ובהכרעה נקודתית ברורה".

בסופו של דיון מטכ"ל על השיטה להגנת סיני והמחיר הנדרש למימושה. איש זולת שלושת האלופים לא נתן דעתו, למשתמע מאימוץ תפיסת הביטחון הישנה. בהכפלת הנטל הכלכלי, ובמחירי עתק של דם ודמים – שידרשו כדי להחזיק את הקו במלחמה.

היה ונכיר בהשקעות שנדרשו להקמת "קו בר לב", כמשקולת שהכבידה על כלכלת ישראל. הרי ברי כי מנקודת מבט צבאית טהורה, התיש צה"ל את עצמו בבניית מטרות (מוצבים) טרף לאש נ"קל וארטילריה קצרת טווח. שהיה איך לא, ביטוי אופטימאלי לאיוולת ולחוסר אחריות במיטבה, בהפיכתו של נכס אסטרטגי לנטל כבד מנשוא.

צא וראה למשל ולשנינה, איך ולמה הוקם מוצב "טמפו"(הצפוני במערכת המעוזים), כנראה בהשראתו של אחד משירי הילדות - דונם פה ודונם שם, רגב רגב עד בלי די, כך נכבוש אדמת העם, מצפון וכל סיני". ב-12 ליוני 67 הורה מפקד חטיבת ה "אם- איקס", לסגן יואב לוי/גולן (ולימים אל"מ), שהיה מפקד מחלקה ב"סיירת שקד". לבצע סיור במטרה להפגין נוכחות מהעיר קנטרה צפונה, על דרך עפר סלולה לאורך תעלת סואץ.

מצידה המזרחי (למעט שלושה ק"מ) של הדרך השתרעה ביצת מים רדודה מזרחה וצפונה, עד למוצאי התעלה בפורט סעיד.

בעבור כ-10 ק"מ נתקל צוות הסיור באש מצרית, שנורתה מהצד המערבי של התעלה. יואב ולוחמיו השיבו אש נק"ל ומרגמת 52 מ"מ, בד-בבד להעברת דיווח למפקדה הממונה. הפקודה שקבל הייתה להישאר ולהתחפר במקומו, סימנה את ראשית המעשה המטומטם ביותר אותו ביצע צה"ל מעודו (ולימים, יישם את אותה שטות על אדמת לבנון).

אל כוח הסיור, נשלחו אמצעי מיגון, תחמושת ומזון, כמבוא להקמת "מוצבון". שלאחר מכן התעצם למוצב מבוצר, הצפוני מתוך שלושה מעוזים בואכה העיר קנטרה. אלא מאי, זולת מחסה ללוחמים כנגד ארטילריה ואש נק"ל, ערכם האסטרטגי והטקטי של המוצבים שאף לאפס. בעוד שלאחזקתם בהספקת מזון והחלפת לוחמים חייב מדי יום לנהל מבצע של ממש, החל ב"פתיחת ציר" שלווה באש מצרית, נלווה מעת לעת לקרב היתקלות מול קומנדו מצרי, וירי בלתי פוסק על המוצבים. מה שחייב את צה"ל לשלם מחירי עתק, של הרוגים פצועים, וממון רב.

דוגמה זו שוכפלה לאורך התעלה מביצות פורט סעיד בצפון בואכה דרומה לעיר סואץ, עמדה בסתירה לעקרונות ולחוכמת המלחמה. משתמע מזה, כי למעשה הקימה ישראל לאויב המצרי מערכת מטרות לפיגוע ולהתשת צבאה במו ידיה. וזאת במחירי עתק תרתי משמע, כ-968 הרוגים ו-3,730 פצועים.

בעוד שמנגד עמדה זמינה אלטרנטיבה אסטרטגית בדמותה של "ההגנה הניידת", שהייתה מאפשרת באותה מידה את שליטת צה"ל בכל סיני ובפרט על תעלת סואץ. הגם שאסטרטגיה שכזו היוותה מענה מושלם בשגרה (ללא צורך בבניית מעוזים, ובהעמדת קווי אספקה קצרים יותר), ובעיקר נוכח מתקפת אויב יזומה, ואפילו כזו שלא נצפתה. כי זאת לדעת:

כמענה לבנין צה"ל שרובו באוגדות מילואים משוריינות, תאמו מרחבי סיני (כמו ביו"ש וברמת הגולן) ככפפה ליד. מה שאפשר לתכנן את הגנת חצי האי סיני, על-פי צורת המלחמה הניידת המוכרת בתורת המלחמה של צה"ל (בלבד) "כנסיגה והשהייה". מה שאפשר לממש את אחד מעקרונותיה החשובים יותר, כ"וויתור זמני על שטח". ובכך יכול היה הכוח הסדיר לנהל קרבות נסיגה והשהיית האויב, ולהימנע משחיקה בנוסח "קרב מצדה". בעוד מערך המילואים מתגייס ונערך כמתוכנן מראש בשטחי מפתח, כמבוא להכרעת האויב.

אלא שתפיסת "אף שעל" מורשת תש"ח, לא אפשרה להבחין במשתנים האסטרטגים שבאו בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים. לפי כך בנו אבירי הביטחון את מערכת הגנה על קו המים כטרף לאש נק"ל ולארטילריה קצרת טווח – וכמסד לאויב לנהל מלחמת התשה. מאחר שהגנת סיני כולה התמקדה בקו הקדמי, הפכה תוכנית "שובך יונים" (כנגד פשיטות קומנדו של האויב), לאחת והיחידה שתוכננה ותורגלה להגנת הקו – ובעצם כך הפכה לתוכנית בלעדית להגנת סיני!!!.

והראייה כי למרות הידיעה כי המדובר במלחמה, הופעלה תוכנית "שובך יונים" בשילוח מחלקות טנקים בודדות למעוזים – חליף לתורת הפעלת השריון שכולה בריכוז מאמץ. מה שכמעט גרם וביממה אחת, לחיסול כל אחת מחטיבות הטנקים (14 ו 401 ) כישות מבצעית.

אומנם הפעלת תוכנית בט"ש במלחמה, מבטאת את הטיפשות במיטבה, אך איננה בחזקת עוון. אלא שלימים לאחר המלחמה, הסתבר כי במסגרת "משחקי מלחמה" שנערכו במטכ"ל, הוקרנו בבהירות האופציות למהלכי האויב, בדיוק מרשים לזה שהתרחש במלחמה עצמה.

מה שהפך טיפשות ובורות לכדי עבירה של ממש – משום התעלמות המטכ"ל מלקחי משחק המלחמה, והמחשתם כפקודות.

אכן, לך תסביר לפלמחניק בדרגת רב ואלוף את ההבדל, בין הידרשותו אז כמפקד מחלקה בפלמ"ח במסגרת "משחק מלחמה/ ואו תרגול על מודל", להנחות בקול ובאופן ישיר את פקודיו בפקודות. לנדרש מתפקידו כבכיר הצבא הציוני: לתכנן ולגבש את המסקנות כתוכנית, ולהוריד אותה כפקודה לדרגי השדה. ובד בבד להבטיח באמצעות ביקורת ובקרה, כי הכפופים לו יממשו במלואם את נוהלי הקרב, לרבות תכנון ותוכניות בכל הדרגים, כולל תרגולות, וסיורי מפקדים להכרת השטח.

משכך לא עשה, ומנגד הורה בפרוץ מלחמה לכוח הסדיר בקו התעלה, "למנוע כל הישג קרקעי מהאויב". ברי כי הנחיתו הייתה בחזקת "דגל שחור", משום הקרבתם לפציעה למוות ולשבי של לוחמי הסדיר. ולשחיקת אמצעי לחימה, בסדרי גודל בלתי נסבלים.

החטא השלישי: הטעות בהערכת ממדי יכולתו של צה"ל

בממד הרציונאלי אמור בן אנוש לקבל החלטה, שבבסיסה עומדים נתוני יכולותיו – כגורם על בהגשמת ההחלטה. כלומר, מלבד מה שמכונה מזל/ ואו צירוף מקרים, ברי כי כימות מדויק של היכולת/ ואו תת היכולת – הנו הגורם המשפיע יותר מכל, על מימוש מוצלח ואו כמכשלת ההחלטה.

לפי כך ובהיסמך על מלחמות ישראל, עולה כי מה שנכון לפרט ולכל ארגון עסקי ואו צבאי- פסח על הפיקוד הבכיר בצה"ל. ככזה שבכל צמתי המלחמות, כשל בהערכת היכולת הצבאית. מבוא לשיבוש החלטותיו, ולעיוות עד כדי פגיעה ממשית בקבלת ההחלטות בדרג המדיני.

כך למשל ולשנינה ערב מלחמת ששת הימים, העריך הרמטכ"ל (יצחק רבין) את ממדי השחיקה במלחמה הצפויה ב-40,000 הרוגים. מה שהביא לתחושת אבדון בממשלה, ולחפירת אלפי קברים בגינות הנוי בערי ישראל.

עצם קיומו של הפער בין הערכה המקדימה של הרמטכ"ל, לתוצאת מלחמת "ששת הימים", אמור היה להתקבל כלקח המחייב תיקון. אלא שזה תחת זוהר הניצחון, כמו כשלים נוספים, נמוג כאילו לא היה.

היה ונעמיק עוד בסוגית החסך בכימות מדויק של היכולת, מובטח כי כבר בתחילה, נבחין בשליטתה המוחלטת בצה"ל של הגישה הכמותית. כשזו כמו חור שחור, מערבלת את ממדי האיכות לעיסה כמותית. משמע, ככזו המשוקללת לפי כמות ימי האימונים, ולאו-דווקא בתואם לאיכותם ותרומתם למוכנות.

לכן כל עוד יתמיד צה"ל לאחוז באותה מתכונת אימונים שבה שליט האמון החיילי, בד-בבד להזנחת הכנתה של מערכת הפיקוד והשליטה. ברי כי אין בתפוקת האימונית די ידע כדי לתפקד במשולב במלחמה. אם נוסיף לכך את הזנחת אימוני מערכות הפיקוד והשליטה, ימצא ההסבר לשמיטת יכולתו של מטכ"ל - לשקלל כהלכה את מוכנות הצבא.

לא בכדי אותו חסך בהערכת יכולתו של צה"ל, ערב מלחמת ששת הימים. גולם בעבור שש שנים, בדיון הקריטי שהתקיים בלשכתה של גולדה מאיר. שם דרשו דדו כרמטכ"ל ובני פלד כמפקד חיל האוויר, לאשר מכה מקדימה, עוד בטרם קרב.

נוכח דרישתם דאז, ולאחר פתיחת גנזך המדינה 40 שנה אחרי המלחמה. נחשף דבר קיומו של הסכם בין גולדה לקיסינג'ר, ובו מתחייבת ישראל להימנע מלפעול ראשונה – אפילו מוכחת כוונת האויב לפתוח במלחמה.

מה שהביא לשלילת המכה מקדימה, לרבות מניעת גיוס מילואים - זולת מילואי ח"א, הערכות נבונה של חייל הים, ותגבור שולי של אנשי מקצוע בכמה יחידות. גם אם ההחלטה למניעת גיוס ומכה מקדימה, שהתבררה כאווילית כל כך. הרי יוזמת הרמטכ"ל (לאחר מבצע "כחול לבן") בניסוח מטרות המלחמה – מהווה עדות נוספת וכפולה, לחוסר הבנתו במהות הדמוקרטיה ( שם ניסוח המטרות שמור לממשלה ורק לה). וחמור פי אלף מזה, בחוסר ההתאמה בין ניסוח המטרות, ליכולתו של צה"ל לממש אותם כהלכה.

לפי מטרת המלחמה נדרש הכוח הסדיר, לבלום ולמנוע כל השג קרקעי - בנוסח קרב "מצדה". ולאחר גיוס המילואים יצלח את התעלה בחזית הדרום, ויפרוץ את קווי ההגנה של הסורי בצפון.
על-אף זאת ולמרות העקימות בעשיית הנוהל, עצם אישור ראשת הממשלה אמור היה להתקבל במטכ"ל כפקודה מחייבת.

מה שהיה מביא לשבח והודיה לרמטכ"ל, ובלבד והיה מעבד את ההנחיה לתוכנית עמידה. משמע, דואג לאמצעים ומתרגל את הצבא כולו למימושה. אלא שדדו שנמנע (כמו קודמו) מלבצע נוהלי קרב כהכנה למלחמה, כשל בהערכת יכולתם המוגבלת של הכוחות הסדירים. ומשום כך נמנע מלתאר בפני הממשלה, את ממדי השחיקה הצפויים. שמן הסתם ולמרות התחייבותה של ישראל לארה"ב, היו מביאים את גולדה לאשר את המכה המקדימה.

ואם לא די, הוסיף המטכ"ל חטא שכמעט הביא לתבוסה, בהמלצתו לדרג המדיני, לבקש בצינורות הדיפלומטים לפעול להפסקת אש. משום (עדות סגן הרמטכ"ל ) ריקון המלאי (דלק, תחמושת מזון וכדומה), בלי דעת כי רוב רובו של הציוד, מצוי בשיירות האספקה במרחבי הלחימה. את האישור לשליטת הכאוס במלחמה, סיפק האלוף ישראל טל ז"ל (ס/רמטכ"ל במלחמת יום כיפור), וכך אמר:

"לסיכום אני רוצה להגיד ככה: כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".

כפי שנראה המטכ"ל שלאחר מלחמת יוה"כ, פעל באותם דפוסי פעולה, כאילו לא הייתה מלחמה, צא וראה: בעבר ומאותם סיבות, לא הופקו לקחי יוה"כ, ומדוע?

אחרי המלחמה ולשם עצירת מלחמת הגנרלים, קבע מוטה גור ז"ל "כי צריך ומיד, לשים קו על העבר" – בלי דעת כי שם ורק שם מצויים העובדות, כבסיס להפקת הלקחים. אכן, קשה עד בלתי אפשרי היה להסביר לחובבן כמותו, כי תחומי הפקת הלקחים בצבא אינם בחזקת מקשה אחת, משום הצורך בעשייתם בשני מישורים:

בראשון - אמורים התחקירים ומהם קביעת הלקחים להתבצע במישור החיילי, בהתאמה לתורת ההפעלה ואו לשינויים נדרשים לשם התאמתה.

במישור השני - אמורה המערכת הצבאית להתמקד בעצמה. משמע, להקנות את מיומנות השילוב בין גורמי הלחימה (הבין זרועי והבין חיילי), ובמערכת הפיקוד והשליטה. והרי כבר בשחר ימיו של המין האנושי משצירף האדם את הנבוט כתוסף משלים לאבן. נוצר היסוד, לקרב המשולב, וממנו לפיתוח אמצעי לחימה עתירי טווח דיוק וכוח הרס. על כן ומשום תכונותיהם השונות, וכדי למצות מאלה את מירב הפוטנציאל כמכפיל כוח - נוצק "אתגר המצביא" במעשה שילובם - במינון, במקום ובזמן.

העובדה, כי בכל המלחמות כשל צה"ל בסיכולם של אותם ליקויים. מהווה עדות כי מקבלי ההחלטות לדורותיהם, לא הבחינו במדרוג הנדרש להפקת הלקחים. כך שעצם הפקת לקחים במישור החיילי, היווה לדידם כסוף מעשה – בליית דעת כי הליך שכזה מהווה אך ורק שלב ראשוני, כתשתית להפקת לקחי הצבא כמכלול.

ראייה לכך השתקפה בדיווח לוועדת חוץ וביטחון, על הפקת לקחי יוה"כ. שם ציין רא"ל מוטה גור ז"ל כי במסגרת "שיקום צה"ל" לאחר המלחמה, הופקו מעל למאה ותשעים לקחים. אלא שהחובבן בדרגת רב אלוף לרבות הכפופים לו בחיילות, ושומעיו בוועדה, שגו פעמיים: באחת משום שלא הבינו כי הפקת לקח הנה תהליך מתמשך, המסתיים במבחן המלחמה הבאה. ובשנייה, נעלמה מעיניהם ההידרשות להפקת לקחים במדרג העל חיילי/זרועי המצוי במישורי השילוב, ואת היעדרותם של לקחי הפיקוד והשליטה.

הנה דוגמה להפקת שגויה של לקח, ודווקא מהחשובים ומהיקרים יותר:

כשנה לאחר מלחמת יום כיפור, זימן מפקד חייל האוויר ( האלוף בני פלד ז"ל) את כל קציני היבשה מדרגת סא"ל וצפונה – כדי להציג בפניהם את לקחי חייל האוויר, בדגש על לקחי החייל בהקשרם לקרב היבשה. כבר בתחילה סקר האלוף את כשל השילוב, לרבות מחירי העתק במטוסים וטייסים שהופלו בגין סיוע למעוזים, שלא הואילו במאומה לעמידתם.

"תוך חודש מהיום, תוקם בחייל האוויר מפקדת "השתתפות" בראשות תא"ל, כשזו אמורה להקים מפקדות סיוע אווירי, בכל מפקדה מדרג הגייס האוגדה והחטיבה. המפקדות יצטיידו באמצעים קשר וניוד, וחשוב מכל – יהפכו הם ואנשיהם, לגורם "אורגני בעוצבות". משמע, ישתתפו בתעסוקות העוצבה, באימונים ובתכנונים.

בעבור שמונה שנים להפקת הלקח ולאחר שעלותו שולמה במלואה, פרצה מלחמת "שלום הגליל". בסיומה התברר, כי למרות שליטה מושלמת בשמיים, תפוקת הסיוע של חייל האוויר בקרב היבשה, נפלה אף מזו שהומחשה במלחמת יום כיפור. ואם לא די, רביעיית פנטומים תקפה בטעות עוצבה שנעה בציר המרכזי, השמידה כלי לחימה רבים, וגרמה למאה ואחד עשרה פצועים והרוגים.

כדי להבין כיצד קרס לקח ההשתתפות, די להבחין בישום המושלם של יתר לקחי חייל האוויר – כפי שהשתקף בהשמדת מערכות טילי הנ"מ ב"בקע" ובהשמדת כמאה מטוסי אויב. בעוד שביבשה אף עוצבה לא השיגה את יעדיה, במועד ובשטח כפי שהתחייב מתוכניות המלחמה.

ללמדך כי למרות יוזמתו הברוכה של חייל האוויר לרבות הקצאת כ"א ואמצעים, מימושו של הלקח היה כולו בחזקתה של זרוע היבשה (שלעת ההיא הייתה באחריות המטכ"ל) – וככזה נפל חלל פועל החובבנות השלטת בצבא היבשה.

איך הצליח המטכ"ל בפעם השנייה להפוך נכס אסטרטגי לנטל

שמונה שנים מאז הסתיימה מלחמת יום כיפור, יצאה ישראל ל"מלחמת שלום הגליל". בסופה גורשו כוחות הפת"ח מלבנון, סימן דרך להשגת מטרת המלחמה – וכערך מוסף, חוזקה ההרתעה.

שר הביטחון דאז אריאל שרון, הצהיר כי בכוונתו להוציא את צה"ל מלבנון כבר בחודש אוקטובר 82 - בד-בבד לחיזוק צבא דרום לבנון. אלא שמעשה שטן של ממש, הביא למהומה פוליטית שבסופה הודח שרון מתפקידו.

ומאז לאורכם של שבע עשרה שנים שהה צה"ל על אדמת לבנון, שם אימץ את אותה תפיסה הרסנית שהביאה להקמתו של קו בר לב. מה שהצטייר כנדרש לאחזקת כוח צבאי: בהקמת מוצבים, מפקדות, מאגרי דלק תחמושת ומזון, ומערכת הסעות מהם ואליהם. אלא שהפעם התעלו תלמידי מטכ"ל שנות השמונים וצפונה, על האבות המייסדים. בהקמת שלושה קווי הגנה מבוצרים עתירי עלויות, שהוקמו בזה לאחר קריסת קודמו.

מאחר שמול המוצבים לא עמד אויב ממשי, לא היה בהם תועלת – זולת היותם מטרות רכות לאויב, אותם ניצל ביעילות ובהתמדה. הוכחה כי מפלס הנזק שגרם המטכ"ל בהקמתו של קו בר לב, שילש את עצמו. ואם לא די התעצם הנזק פועל הבריחה מהקו האחרון, שהביאה לכרסום נוסף בשארית ההרתעה.

ההתמדה בהערכה יכולת ווירטואלית לקראת מלחמה

על-אף הכשל הבלתי נסבל בהערכת יכולת הגייסות, כפי שהשתקף במלחמת ששת הימים וביוה"כ, חזרה המכשלה במלחמת "שלום הגליל" ואחריה בלבנון השנייה. שגם שם התקשה המטכ"ל להעמיד לעצמו ולדרג המדיני ממדי יכולת אמינים.

ראה את עדותו של רא"ל במיל דני חלוץ בתוכנית "פגוש את העיתונות". שם בתואם למסורת תחקירי אמת בחייל האוויר, אמר מי שניהל את מלחמת לבנון השנייה, כהי לישנא: "הופתעתי מרמתו הנמוכה של זרוע היבשה".

כלומר מאחורי המילים עומדת עדות, כי להחלטות בדבר יכולתם של הגייסות, והצגת משמעותם לדרג המדיני – לא היה בסיס עובדתי. ממש כמו במלחמת יום כיפור, ובכול המלחמות שבאו אחריה.

מסתבר כי למרות המכה הקשה שספגה ישראל במלחמת יום כיפור 1973, אימצה ישראל לעצמה פרשנות מעוותת לסיבות המכשלה. מנגד. הזהות בין קלקולי מלחמת יוה"כ, נלווה לאיוולת השיקום כביכול של מערך היבשה אחריה (שכמעט וגרם לפשיטת רגל כלכלית), לא מנעה את הופעתם של אותם כשלים. מה שהיה אמור כבר מזמן להביא לבדיקה, שמא קיים מעין פגע רע – המונע מצה"ל לתפקד כהלכה.

ואכן אם נתעלם מרוב רובם של ההנמקות וההסברים, לשליטתו של הכאוס במלחמת יוה"כ. נלווה למאמץ מזערי להבנת אופני הכנתו של צבא, והנדרש להפעלתו כהלכה במלחמה. ולאחר מכן, נשווה בין תורת המלחמה ועקרונותיה – לעומת מה שבוצע בפועל/ ואו שלא בוצע כלל וכלל מאז "מלחמת ששת הימים". ועוד נוסיף ונתאפק, מהטלת דופי באיכות האנושית של חברי הפיקוד העליון לדורותיו. כלומר, מצד אחד נעריך את כוונותיהם הטובות ואת אומץ ליבם.

אך מהצד השני לא נהסס לקבוע כי הללו ביטאו את המיטב מאופני הכשרתם הקלוקלת – בהתאמה למאפייני פיקוד של פלוגה, ובמקרה הטוב כמפקדי גדודים.

כי אז "תדע כל אם עבריה", כי בליית מטכ"ל מיומן, לא היה ואין לנו צבא של ממש. בעוד מה שקיים ונחזה כצבא, איננו אלא קבוצת תאגידים איכותית בפני עצמה (החיילות והזרועות), שבליית ברירה מתכנסת בחרום – ללא ידע ומיומנות לתפקד במשולב, כפי שנדרש מצבא מיומן.

על כן כחליף לפרשנות "מעוותת שכל" בהקשר למלחמת יוה"כ, ולאלה שבאו אחריה. עלינו להתאחד ולדרוש בכל דרך את שדרוגו של צה"ל, בהפיכתו מאגד תאגידים, לצבא מיומן. מעשה שכולו לצורך קיומי, לא כל שכן כנגזר מחובתם של לוחמי מלחמת יוה"כ - למלא כהלכה את צוואת חברינו, "שבמותם ציוו לנו את החיים". משמע: ללמוד, לשנן, ולהפיק את לקחי נפילתם, כדי לשמר אותנו, החיים.