ימי התפילה כימי האדם, כל האדם, על הארץ, כימי האהבה והתקווה, החרדה והייאוש, האחווה והנקם, החרב והמלחמה, התשוקה לחיים וההכרה כי "הילודים למות" [אבות ד', כ"ב]. היא נולדה לזעוק ונולדה לדום, נולדה לשיר ונולדה לבכות, לדמוע, לצחוק, לשאת עיניים אל מעלה ולהשפיל אותם מאה, להתייצב, לכרוע, לפרוס כפיים ולספוק. זמן שלהם הוא כל הזמן. יש שהן מגיחות פתאום. יש שהן נקוות וגואות ועולות עד שהן עוברות על גדות הלבבות, יש שהן תיבה אחת, יש שאינן תמות. יש שהן של יחיד. יש שהן ברבים. יש פרטיות ויש מתוקנות שהיו לעוגנים שריתקו את רפסודות השיח בין הארץ לבין השמיים למקום, לזמן, לאמור בעלילת התפילה. עליהן אומר התלמוד כי אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב תיקנום. [ברכות כ"ו, ב'] "אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר [בראשית י"ט, כ"ז] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה', ואין עמידה אלא תפלה".
אחר ליל ההתעמתות האצילה בה נאבק אברהם עם אלוהיו על נפשה של העיר החטאה סדום שדינה נגזר בעוונה, ויותר מזה על העיקר כי אפילו שופט הארץ, אולי בעיקר שופט הארץ, אינו פטור מלקיים את תורתו שלו וחלילה לו - חולין הוא לו, חילול השם הוא לו - להמית צדיק עם רשע, קם האיש בבוקר "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" [שם כ"ח] ואז תיקן להתפלל מדי בוקר תפילת שחרית. אם
"עמידה היא תפילה", אי-אפשר לטעות בפסוק וברי שיש ללמוד ממנו כי אברהם
עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה' לפני שהוא תיקן תפילת קבע בשחרית. עמידתו את פני ה', לא התמסדה אלא במערכת ערכיו ובו ברגע שהאלוהים הודיעו כי גזר דין אחד על אוכלוסיה מרובה ומנע עצמו מלקיים "...הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" [יחזקאל י"ח, ד'] התפרצה העמידה, הנכונות להתמודד על אמיתות אפילו מול אלוהי האמת, והפכה לדרמה שהייתה לטקסט יסוד בתרבות האנושית.
עמידה זאת לא העידה על סידוק היראה את ה', על ערעור איתנותה של האמונה ביחידותו. להפך. הזעקה "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" [בראשית י"ח, כ"ה] היא הצהרה אמונית כי אין שופט כל הארץ אלא אחד, ומפני שהוא אחד - ממנו ורק ממנו תובע המאמין כי יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
אברהם היה אולי ראשון ה"עומדים". גם משה "עמד". הקדוש ברוך הוא גמר בליבו לכלות את העם שסגד רגעים אחרי מעמד הר סיני לעגל הזהב, יודע כביכול בליבו כי משה "יעמוד", יתעמת, ייאבק על חיי בני העם אשר הוליך במדבר בצאתם ממצרים וכמו מתחנן לו ואומר, "וְעַתָּה
הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ומשה, מפני שהוא משה, עומד ונאבק, "לָמָה ה', יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ... זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ", ומשה לא זז לפני ה' עד שהכתוב אומר, "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" [שמות ל"ב, י'-י"ד]. בעמידה הזאת היה כוח. הייתה אמת. אי-אפשר היה לו לה' שלא להיכנע לה כביכול.
משורר ספר תהלים בשובו אל אותו אירוע אינו משאיר מקום לספק "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" [תהלים ק"ו, כ"ג]. משה האיש עמד בפרץ, התפלל בפרץ, וה' השיבו בפרץ "וַיִּנָּחֶם..."! מסורת עמידה שהיא תפילה אומצה גם על-ידי פנחס הכהן. העם חטא. הם התייאשו מארץ ישראל. "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ... לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'... וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים... וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה" שעמדה לכלות את העם כולו. או אז התעמת פנחס, תבע, בתפילה שכולה עמידה מאלוהי המשפט לא למצות את הדין, "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" ומאבק זה היה לאות ולמופת, "וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם" [שם, כ"ד-ל"א]. עמידה זאת נחשבה לצדקה גם לנביא חבקוק. אמונתו הבלתי מעורערת הייתה שה', אלוהי המשפט, הוא "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל", ועל כן איך יוכל המאמין להשלים עם "טְהוֹר עֵינַיִם" שהמציאות מוכיחה כי הרעה חוגגת ואין עוצר "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" [חבקוק א', י"ג].
כל "לָמָּה" היא תפילת עמידה. המאמין אינו שואל "לָמָּה". הוא מתפלל "לָמָּה".
פגיעה היא תפילה
הסובר כי אברהם ומשה ופנחס וחבקוק היו תמירי קומה ומעלתם הנבואית הכשירה אותם "לעמוד", יביט בגבורת הרוח הפרקליטית של רבי
יצחק לוי מברדיטשוב ש"עמד" מול ארון הקודש בליל ראש השנה וקרא, וכל העדה שומעת, "אני לוי יצחק בן שרה מברדטישוב באתי אליך לדין תורה"! הגלות הממררת, הרודפת, המדכאת, העורכת כל יום מוקד לעם בו בחר האלוהים, לא מאליה היא באה. לא בעיני המאמין. בגזירת מלך היא באה מלכו ומנהיגו של עולם, ובמסורת האבות "עומד" הרבי ותובע את אדונו לדין תורה! במעמד אחר אמר בפרהסיה, בקולו, נגדה נא כל חסידיו אמר כלפי מעלה, "אם תישא חטאתם, הרי טוב. אם לאו חס ושלום, אגלה הסוד שאתה לבוש תפילין פסולין על-פי מה שהגמרא אומרת [ברכות ו', א'] אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, שנאמר "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ (תורה) וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (תפילין)" [ישעיה ס"ב, ח'].
ותפילין דמרי עלמא מה כתוב בהו? "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" [דברי הימים א', י"ז, כ"א]. אם לא תמחול לעוונותיהם, לא יהיו נקראים גּוֹי אֶחָד ואם כן יהיה אתה כביכול מניח תפילין פסולין"! [ספר החסידות לאברהם כהנא, ורשה תרפ"ב]. בין אברהם הזועק "חולין הוא לך" לבין רבי לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב המזהיר את הקדוש ברוך הוא שתפיליו פסולים כביכול, נטויה קורת ההערכה העמוקה של הקדוש ברוך הוא עצמו כפי שבאה לביטוי בתהלים המצוטט למעלה "וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם".
אין במהותה של עמידה לוחמת ואמיצה זו לבין מהותה של תפילת שחרית הנאמרת כל היום זיקה תוכנית גלויה. אולם כאדם נזכר כי אחרי המאבק של אברהם, אחרי העמידה שלו על הצדק, תיקן תפילת שחרית, ברי לו כי מה שתוקן הוא שתפילה של יום יום אינה מעשה מצווה מלומדה, אלא מצווה להתפלל יום יום על המתרחש יום יום, על העולם כפי שהוא, בעוניו, בסבלותיו, בחטאותיו, ועל התביעה שאדון כל הארץ יעשה משפט. זה במהות התפילה שיש בה גם מהויות אחרות, אבל היא נתקנה ראשונה בתפילת העמידה של אברהם, והעמידה מול האלוהים
המבטאת אי-השלמה עם העוול - היא צדקה לדור ודור.
אכן יש לתפילה מהויות נוספות וגם הן נתקנו על-ידי האבות. "יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר [בראשית כ"ד, ס"ג] וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר [תהלים ק"ב, א'] "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" [תלמוד, שם]. המימד האינטימי, השיחה, הפגישה האישית לפנות ערב עם בורא העולם, המשוחח כביכול אף הוא עם מי שמשוחח עימו, הוא מעמד של מנחה, של מתת, של שי. אין בה מן המאבק על הצדק המתחיל בבוקר. המתעמתים של שחרית, הם עמיתי השיחה שלפנות ערב. "יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר [בראשית כ"ח, י"א-י"ב] וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ...וַיַּחֲלֹם" ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר [ירמיהו ז', ט"ז] "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" [שם]. אכן פגיעה, פגישה, היא תפילה. הפכה פגישה בקץ יום הנדודים והמאבקים של יעקב היא פגישה המעוררת חלום. הפגישה של ירמיהו, שבה אל העמידה של אברהם. גם בחלום הלילה, ירמיהו מבקש להיות הלוחם בה', המתריע, המזהיר, אבל בפגישה הזאת הוא שומע שה' אינו שומע. גם שמיעה כזאת היא היענות לתפילה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
