למה הבית היהודי מתנגד לשלום?

כן, אני שומעת אותו, את השלום. הוא מגיע ומפלס דרך בין קטני-האמונה. הוא פורץ אלינו בגדול.

אז ככה זה היה: שחררו 26 מחבלים ואבו מאזן עם דמעות בעיניו הודה לממשלת ישראל בראשות נתניהו על המחווה המרגשת הזאת. מחווה המאחדת בני משפחה שנפשם כספה מגעגועים ליקיריהם שהורחקו מהם זמן רב כל כך. נתניהו ואבו מאזן התחבקו בהתרגשות גדולה וכל העם שמעו את הקולות וראו את הדמעות. כמה יפה השלום.

ציפי לבני ועריקאת לחצו ידיים בגאוות מנצחים ובהבטחה לעתיד טוב ושליו ובתקווה למזרח תיכון חדש.

משפחות המשוחררים (למה מחבלים? הם הרי ריצו חלק מעונשם) הערבים בעיניים דומעות ומלאות הכרת טוב מסתובבות בארץ ומחלקות סוכריות ומגדנות לכל יהודי וערבי ללא הבדלי צבע, דת ולאום.

אין ספק. השלום קרוב היום יותר מתמיד. פעמיו נשמעים חזק כל כך. אז שמחו, יהודים טובים, כי אתם עוד תראו: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" [זכריה ח', 5-4].

קאט!

מצטערת, חלמתי לרגע...

ה"פעמיו" ששמעתי היו בעצם יריות שמחה ברמאללה או טילים לעבר ישוב כלשהו. לא ברור כרגע. סליחה, טעות.

עכשיו נחזור למציאות.

אבו מאזן הודיע: "לא יהיה הסכם עד שישוחררו כל האסירים".

הם שם חוגגים ומחלקים סוכריות ושוחטים כבשים טיפשיות כמעט כמונו.

אבל אל דאגה. הם לא ישברו את רוחנו. למרות העלבון והתסכול אנחנו, עם סגולה, נשחרר עוד ועוד מחבלים, נפנה עוד ועוד ישובים. ניפגש איתם על כוס קפה או על כבשה תמימה על האש. כי כאלה אנחנו. מלאי אהבת חינם, בעיקר לאויבים.

אנחנו ניתן עוד. רק דברו איתנו, חייכו אלינו. את המכות נסבול בשקט. כאלה אתם. מה לעשות. אנחנו מבינים ומקבלים. תסמונת האישה המוכה?

נכון שבעיני אנשים מסוימים זה נראה רע. נכון שבעולם לא ממש אוהבים אותנו למרות המחוות האלה. לא נורא! בסוף (של מי?) הם יאהבו.