אפשר להבין ולהצדיק בעשרות הסברים ונימוקים את המשפחות השכולות, הרואות את רוצחי יקיריהן משוחררים וחוגגים בראש חוצות מעבר לגבול. כאדם פרטי, כנגוע בפיגוע, חובתך להביע דעתך, להפגין, לזעוק ולנסות למנוע את ההחלטה. כחבר
ממשלה אתה מחויב לראות את התמונה הכללית, את המטרה הרחבה הלאומית, את המהלכים העתידיים ולחוש את הלחצים של מנהיגים ידידותיים ומנהיגים אינטרסנטיים ולבלוע את רגשותיך האישיים. אותה חובה חלה גם על חברי כנסת כמו על חברי ממשלה. אפשר להתנגד, לשכנע לפני קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה, אך משהתקבלה - יש חובה לבצעה.
בג"צ אינו הכתובת
הפניות לבג"צ, למנוע שחרור מחבלים, לאחר החלטת ממשלה, אינן במקומן, אינן יעילות ואינן משרתות שום מטרה או אינטרס, פרט להבעת כעס אישי, חברתי ומוסרי. לפעמים גם זה רצוי.
יחד עם הלחץ הבינלאומי ולחץ מצד הפרטנר לדיונים, שמגישים רשימות שחרורים, יש לקבוע עקרונות וגבולות ככלל עקרוני, ממנו לא נסוגים. יש קבוצות מחבלים שגרמו לפיגועים קשים עם נפגעים, או פיגועים המוניים, או מארגניהם, שולחיהם ומפקדיהם, אותם אין לשחרר, גם אם ההסדר לא ייצא לפועל. שום הסדר או החלטת ממשלה לא יהיו תקפה לגביהם, ואין להיכנע בנושא זה לא ללחץ פנימי ולא ללחץ חיצוני. ברגע שעיקרון זה יעוגן במעשים ממשיים, בעקביות, בנמרצות ובאומץ לב - תנאי ה"הסכם" ישתנו בהתאם.
והיה אם...נגיע אי שם, בעתיד הקרוב או הרחוק יותר, להסכם קבע על גבולות ביטחון, על הסדרי שלום, שיניחו בסיס לחיים משותפים באזור, השיקולים בהחלפת שטחים ובשחרור מחבלים יהיו שונים יותר ובעלי משמעות אחרת.
המשך הדיונים עם אבו-מאזן
השרה
ציפי לבני, המנהלת את הדיונים מטעם הממשלה להסדר מדיני, אינה הכתובת לתקיפה על שחרור מחבלים. אומנם הגב' לבני גם בתקופת ממשל אולמרט ניהלה את הדיונים משך כ-3.5 שנים עקרות - ונראה לי שאנו צפויים ל-3.5 שנים נוספות של ניסיונות, שיביאו אותה ל-7 הפרות הרזות שיצאו מן היאור - הבעיה היא שלא נראה לי שאחרי זה יבואו שבע הפרות השמנות והשר יוסף לא יצליח לקיים את פתרון החלום כמו שכתוב בתנ"ך.
עם כל הצער שבדבר, אין מנוס משחרור המחבלים כחלק מהפעימה השנייה בהתאם להסכם. נביט בעיניים כלות בחגיגות השחרור ונבטיח שמי שיחזור לפעילות חבלנית, לא ייצא חי בפעם הבאה.
הפתרון - על זרועות הביטחון השונות לדאוג שמי שמבצע פיגוע - לא יהיה ברשימות לשחרור (והמבין יבין).
