שחרור המחבלים - הכרח המציאות

שחרור מחבלים שטובלים בדמם מעורר, אומנם, פלצות בכולנו, אבל בסופו של דבר זהו אקט מחויב המציאות. אחרי ככלות הכל הוא נכפה על מדינת ישראל כתנאי להמשך שיחות השלום עם הפלשתינים.

אז נכון שניתן לפקפק ביעילותו של המו"מ בין שני הצדדים, המתנהל פחות או יותר כדו-שיח של חירשים-אטומים. אלא שבכל זאת צריך לחרוק שיניים, לבלוע גלולה נגד בחילה, ולא להרים עדיין ידיים. כי את הסיכוי לשלום, גם אם הוא זעיר למדי, אסור להחמיץ, לפחות למען הדורות הבאים.

יחד עם זאת, אין לפקפק בכנות דבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על-פיהם הייתה החלטת השחרור ההחלטה הקשה שקיבל בחייו. רק מי שניחן בלב של אבן עלול לחשוב שמי שאיבד את אחיו על מזבח השלום - יקח על עצמו החלטה אכזרית שכזו כשליבו איננו חצוי.

גילוי-לב

אין זה סוד שבצד האולטימטום הפלשתיני לישראל - הופעל על המדינה גם לחץ אטומי מצד בעלות-בריתה, ובראשן ארה"ב. קשה להאמין שראש הממשלה, בנימין נתניהו, עשוי היה לצאת בשלום מן הלחץ הזה אם אכן היה מתחמק משחרור. סביר הרבה יותר להניח שאילו היה עומד בסירובו - היו התוצאות פוגעניות למדינה.

עכשיו רק נותר להצדיע לאותן משפחות שכולות-אמיצות, שהסכינו עם שחרור רוצחי-יקיריהן. בהקשר זה נאמן עלינו וידויו גלוי-הלב של גיורא פומרנץ, שאחיו נחום נרצח בשעתו בידי בני העוולה בלינץ' מצמרר: "כשאמנון, אחי, נרצח - הבן שלי היה קצין-מבצעים ב'גבעתי' והבת שלי שירתה במודיעין בשכם. יש לי שישה נכדים, ואני לא רוצה שגם הם ילחמו. שירתתי בצנחנים, לחמתי בכל מלחמות-ישראל - מ'ששת הימים' ועד 'שלום הגליל'. רק מי שלא יודע מה זו מלחמה - יכול לשלוח את האחר להילחם בשבילו. אני מוכן לשלם לאויב כדי שיהיה שלום. דווקא משום שאחי נרצח - אני מוכן לשלם את המחיר הזה. אני אומר: בואו ניתן סיכוי לשלום, ואני יודע שאחי היה מסכים אתי".

דברים כדורבנות. וכל המוסיף - רק גורע.