האוליגרכיה מגִנה על עצמה

בספר החוקים של מדינת ישראל, המתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מופיעים הרבה חוקים, המגבילים את החירות מטעמים שונים - הגנה על בטחון המדינה, הגנה על פרטיות, הגנה על חסרי-ישע, כבוד בתי-המשפט וכיו"ב. אחד הסעיפים השערורייתיים, שנכתבו בספר חוקינו, מגן על כבודם של עובדי ציבור (סעיף 288 בחוק העונשין תשל"ז 1977).

בית המשפט העליון האמריקני פסק כבר לפני עשרות שנים, שכל מניעה של ביקורת על עובדי ציבור (הלכת גרץ) ועל אנשי ציבור (הלכת פואלינג) מהווה פגיעה קשה בחופש הביטוי, שהוא מיסודות הדמוקרטיה. וזאת למד היטב על בשרו גם אריאל שרון כשתבע לדין, באמצע שנות השמונים, את העיתונאי דודו הלוי מהשבועון "טיים" בגין דיבה שפרסם עליו.

אלפי מילים נכתבו על שערוריית "כיפת ברזל", על ההגנה הלקויה שהיא מעניקה לאזור "חוטף"-עזה, על עלותה המופרכת ועל ההליכים המשובשים, שהביאו להחלטה לפתחה ולרוכשה. עוד נשלֵם מחיר יקר ביותר על ההחלטה המוזרה בלשון המעטה - אך נניח לתחזיתי לעתיד, ונעסוק בהווה העגום, שיוצרת ממשלתנו-שתחיה כמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שמעלה מזמן בחובתה להגן על ריבונותה ועל אזרחיה.

במקום להקדיש את כל מאמציהם להגנה על אזרחי ישראל, לשירוש שחיתות בשירות הציבורי וללחימה בפשע - עסקו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ויחידה להב 433 של המשטרה ברדיפת מיכאל אזולאי, אזרח, שכתב בשנת 2009 בדם-לבו מאמר באתר אינטרנט נגד תא"ל יעקב נגל - שהיה סגן-ראש מפא"ת במשרד הביטחון, ואחראי להחלטה לפתח את "כיפת ברזל". מאז חלפו הרבה מים אפילו בנחל לכיש, ובאזור "חוטף"-עזה חטפו לא-מעט רקטות, שהוכיחו חלק גדול מטענות אזולאי.

בתום דיון ארוך בבית המשפט השלום בקריית-גת (ת"פ 12-11 43638) הובהר, כי המדינה מגייסת את כל תעצומותיה (ש/לא עמדו לה להגן על ריבונותנו ועל תושבי המדינה) להגן על כבודה ועל כבוד לבלריה מפני ביקורת ציבורית (כמובן, כיאות לדמוקרטיה דגולה, המתמזגת היטב במרחב המתעורר בחורף הערבי), בנימוק שזה "אינטרס לאומי".

צריך לקרוא את הדיונים, כדי להבין לאיזה מצב עלוב נקלעה מדינתנו, הודות לבכירי חכמי חלם שלה.

השופטת רובין לביא השיתה על מיכאל אזולאי, שכתב את המאמר (שרוב פרטיו אוששו בדוחות מבקר המדינה) נגד תא"ל נגל, עונש של 140 שעות שירות למען הציבור ו-5,000 שקל קנס - ללא הרשעה.

אזולאי לא נתבע, כנראה, על פרסום לשון הרע נגד נגל - כיוון שבחוק איסור לשון הרע יש הגנות מסוימות על חופש הביטוי (אמת דיברתי ועניין ציבורי). לכן, העדיפה המדינה להשתמש נגדו בסעיף הדרקוני של העלבת עובד ציבור, שלמרות הלכת אונגרפלד, כמעט אי-אפשר להתגונן מפניו.

למען יראו וייראו כל מי ששוגים בהזיותיהם, שהאוליגרכיה, השולטת במדמנת ישראל, תרשה לנתיניה חופש דיבור, או לבקר את המורמים-מֵעם, שגובים שכר עתק, לכאורה כדי לשרת את אזרחי המדינה.

פרשת אזולאי היא עוד הוכחה, כי שטות שנכתבה בספר החוקים (ויש עוד הרבה כמותה) אינה אות מתה. לא חסרים בממסדנו בני-עוולה, שמוכנים להפיח בהן חיים, ולרדוף באמצעותן אזרחים - גם אם דיברו אמת בעניין, האמור לעניין מאוד את כל הציבור.