נשיאי ארה"ב אוהבים לעסוק במדיניות חוץ, שמעתי לפני שנים רבות ממומחה מוביל לפוליטיקה אמריקנית, משום שבמדיניות פנים הם מוגבלים מאוד בידי הקונגרס. בנושאי חוץ הם זקוקים לאישור הקונגרס רק כדי לפתוח במלחמה ולהעניק סיוע; הם לא צריכים איש כאשר הם עוסקים בסכסוך הישראלי-פלשתיני או בגרעין האירני.

ברק אובמה בהחלט יוצא דופן מבחינה זו. עיקר עניינו הוא במדיניות פנים; ראו את הקרב הבלתי-נגמר שלו עם הקונגרס בסוגיות ביטוח הבריאות והגרעון התקציבי. לעומת זאת, במדיניות החוץ הוא מפגין גישה בדלנית שכמותה לא נראתה בארה"ב מזה עשורים רבים. תחת נשיאותו יצאה ארה"ב מעירק, היא בדרך החוצה מאפגניסטן, היא לא נקפה אצבע בנושא הנשק הכימי בסוריה, ומעל לכל – היא מחפשת פשרה עם אירן כמעט בכל מחיר.

העניין הוא, שאובמה כנראה לא מבין גם אחרי כמעט חמש שנים בבית הלבן, שכנשיא ארה"ב אין לו הלוקסוס של קביעת מספר החזיתות בהן עליו לעסוק. מעמד של מעצמת-על מחייב לא לעמוד מנגד כאשר ילדים נטבחים ולא לאפשר למשטרים פורעי חוק להשיג נשק גרעיני.

מאחר שכבר מאוחר מכדי להסביר לו את זה, אולי הדרך היחידה להביא את אובמה וממשלו לנקוט עמדה נחרצת בסוגיות החוץ הבוערות היא להראות להם, שיש לסוגיות אלו השלכה ישירה על מדיניות הפנים שלהם. בכיוון זה הולך הקונגרס, המדבר על החלטות שיקשו על אובמה להקל בעיצומים על אירן – ובכך יפתח לו עוד חזית פנימית, העשויה להשליך על המאבקים האחרים שמנהל בה אובמה. כדאי שבירושלים יחפשו דרכים שקטות לעודד מהלכים אלו.

בשנות ה-60 פרץ ויכוח בין הגורמים המקצועיים בנבחרת ישראל בכדורסל: האם לשמור איזורית או אישית? הוויכוח הגיע למבוי סתום, עד שהתקבלה ההחלטה המובנת מאליה: נלך לזקן. ראשי הנבחרת הנרגשים התייצבו בשעה 07:30 בבוקר אצל דוד בן-גוריון, שמצא פשרה: למה לא לשלב את שתיהן ביחד? לאחר מכן הפכו הערותיו של ראש הממשלה לדברי אלוהים חיים בנוגע להרכב הנבחרת, הימנעות מכדרור והנמכת הסלים.

זה כמובן לא קרה באמת, אלא רק בפיליטון של אפרים קישון. יובל עבר והמציאות נותרה בעינה: בנימין נתניהו מעורב בכל שטות, ואפילו בהצעתה של לימור לבנת לשינוי ההקצבות לאגודות הספורט הוא מצא זמן לתמוך. ככה אי-אפשר לנהל מדינה, ודאי לא כזו המצויה באיומים קיומיים. האדם המוכשר ביותר לא יכול לעסוק בכל כך הרבה חזיתות, שכן אחרת – במקרה הטוב ההחלטות מתעכבות והופכות לפארסה (ע"ע מינוי נגיד בנק ישראל), ובמקרה הגרוע הן שגויות והרסניות.

נתניהו חייב להאציל סמכויות, חייב לתת לשרים שלו לטפל בענייני משרדיהם, ולעסוק רק בנושאים החשובים באמת. אם הוא לא מסוגל לעשות זאת, ספק אם נתניהו כשיר להיות ראש ממשלה.

אם הייתי חרדי, הייתי בטוח שיש קמפיין מאורגן נגדי. רוצים שאתגייס לצה"ל, רוצים שאצא לעבודה, רוצים להכניס לי לימודי חולין, רוצים שיהיה רק רב ראשי אחד, רוצים להטיל פיקוח ממשלתי על הגמ"חים – וזו רשימה חלקית בלבד.

מאחר שאני לא חרדי, אני חושב שכל הצעדים הללו – כל אחד בפני עצמו – הוא נחוץ וחשוב, לא רק לחרדים אלא גם ובעיקר לחברה הישראלית כולה. אבל יש גבול למספר החזיתות בהן ניתן להילחם בעת ובעונה אחת, ומול החרדים כל צעד יהיה כרוך במלחמה. לכן, כדאי מאוד שכל הגורמים הנוגעים בדבר יתכנסו ויחליטו על מה הולכים, מה דוחים ומה מבטלים. כשלעצמי, הייתי מתמקד בשניים: הכניסה לשוק העבודה והרחבת לימודי החול. הגיוס הוא בעיקר סמלי, הרב הראשי זה נחמד אבל לא קריטי, הפיקוח על הגמ"חים חשוב אבל פחות מהשאר.

בכל פעם בה מתחיל ריטואל הוויכוח על תקציב הביטחון, פורסים ראשי צה"ל את מפת האיומים ומתארים כיצד על הצבא להתכונן להתמודד מול שורה של חזיתות: אירן, סוריה, לבנון, מצרים, יהודה ושומרון, רצועת עזה. לאור כל זאת הם טוענים, שלא זו בלבד שאסור לקצץ בתקציב – אלא שחייבים להוסיף עליו. זה מה שקורה כל שנה וזה בדיוק מה שקרה לפני שבועיים.

אני באמת לא מצליח להבין את הטיעון הזה. הרי בשביל זה מיועד תקציב הביטחון. הרי אירן מעולם לא הייתה חובבת ציון ורצועת עזה מעולם לא הייתה שווייץ. נכון שיש תנודות באיומים, אבל אם אין אירן – יש עירק; ואם אין מצרים – יש לוב. בגדול, צה"ל צריך מאז קום המדינה להיות מוכן להתמודד בשתיים, שלוש ואפילו ארבע חזיתות. כדאי שבפעם הבאה, ישאל משרד האוצר את ראשי מערכת הביטחון את השאלה הפשוטה הזאת: מה אתם עושים עם הˉ60-50 מיליארד שקל בשנה שאתם מקבלים, אם כל שינוי אסטרטגי/טקטי מיד מצריך עוד מיליארדים?

קבוצות הכדורגל והכדורסל של מכבי תל אביב קצת מקרטעות בליגות המקומיות בשבועות האחרונים, במקביל להצלחותיהן בזירה האירופית. וכבר אנו שומעים את התירוץ הקבוע: קשה לשחק גם בישראל וגם באירופה. פיני גרשון למשל אמר בערוץ הספורט, כי הוא עצמו חזר עם קבוצת הכדורסל מווילנה והיה צריך לישון יום וחצי, בעוד הכדורסלנים נדרשו להתייצב למחרת לאימון, וכעבור יום נוסף – למשחק.

מעבר לכך שגזען ושוביניסט כמו גרשון אינו יכול להיות פרשן לגיטימי, ההסבר שלו לא מחזיק מים. התקציב של מכבי אלקטרה ת"א הוא 20 מיליון דולר בשנה – פי ארבעה עד פי עשרה מתקציביהן של יתר הקבוצות בליגת העל. הקבוצה מחזיקה המון שחקנים זרים יקרים, בדיוק בשביל המטרה הזאת: שהיא תוכל לשחק מול ריטאס וילנה ביום חמישי ומול בני הרצליה ביום ראשון.

כנ"ל לגבי קבוצת הכדורגל, שתקציבה הוא 100 מיליון שקל – יותר מכפול של מכבי חיפה, הבאה אחריה. יתרה מזאת: קבוצת הכדורגל נבנתה במטרה להגיע לשלב הבתים בליגת האלופות, והגיעה רק לשלב הבתים בליגה האירופית. מי שרוצה לשחק באירופה, שיתנהל כמו באירופה, שם הקבוצות מתמודדות בליגות הרבה יותר קשות ולעיתים בתנאי מזג אוויר הרבה יותר קשים, ובצורה שגרתית משחקות שלוש פעמים בשמונה ימים. אז תפסיקו לקטר.

אפשר להילחם בפשע המאורגן בחזיתות רבות. השר יצחק אהרונוביץ סימן השבוע את החזית הטובה ביותר: "המטרה שלנו היא למוטט כלכלית את ארגוני הפשיעה", אמר. בהחלט נכון, כי הפשיעה מיועדת בסופו של דבר להשיג רווחים כספיים, וארגוני הפשיעה צריכים כסף כדי לממן את פעילותם. נתקו להם את עירוי הכסף – והרגתם אותם.

במקביל, צריך לפעול בעוד חזית: התרבותית-ציבורית. אם דמויות הפושעים בסדרה "הבורר" נבחרות בידי חברת הוט כדי לשווק את עצמה, יש לנו בעיה קשה. אם פושעים בכירים הם מוזמנים מכובדים לאירועים של ספורטאים, יש לנו בעיה קשה. החברה הישראלית חייבת להקיא מתוכה את הסחטנים, הגנבים, השודדים והרוצחים הללו. היא חייבת להפגין סלידה מוחלטת וחסרת פשרות ממעשיהם ומכל מה שהם מייצגים. בלי זה, יהיה קשה לנצח בחזיתות האחרות.