הערות ראשוניות

ג'ון קרי דיבר הבוקר (יום א', 24.11.13) על כך שאין בין ישראל לארה"ב חילוקי דעות בנוגע לאסטרטגיה – אסור שיהיה לאירן נשק גרעיני – וחילוקי הדעות הם רק במישור הטקטי. היה כדאי מאוד שג'ון קרי וברק אובמה יפנימו, שגם בצד האירני אין שום חילוקי דעות לגבי האסטרטגיה אלא לכל היותר לגבי הטקטיקה: לא האם להשמיד את ישראל אלא כיצד, לא האם להפיץ את המהפכה אלא כיצד, לא האם לשאוף להחרבתה של ארה"ב אלא כיצד.

הקריאות "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" אינן סתם ססמאות משולהבות לצורכי הפגנות, אלא יסוד קיומו של המשטר החומייניסטי. אלו קריאות המשקפות אמונה דתית קנאית, עמוקה ובלתי משתנה. אלו קריאות למלחמת דת נגד הכופרים. אלו קריאות למלחמת תרבות נגד המערב. הקריאות הללו נשמעות ללא הרף מאז 1979; הייתי מצפה שאחרי 35 שנה יתפסו בארה"ב, שהאירנים מתכוונים אליהן. המשטר החומייניסטי מונע משנאה: לנצרות, ליהדות, לישראל, לארה"ב, למערב.

ההבדלים בין ראשי אירן הם טקטיים: האם לתפוס את עובדי השגרירות האמריקנית כבני ערובה או לפתח טילים שיכולים להגיע לארה"ב? האם לתקוף את ישראל במישרין או להשתמש בחיזבאללה ובחמאס? האם להכחיש את השואה או לחייך? הבדלים חשובים, אבל לא מכריעים. זה בעצם כמו השאלה האם לזרוק את הישראלים לים בבת-אחת או בשלבים. נחזור ונאמר: מדובר במלחמת דת, שמעצם טבעה אין בה פשרות אלא לכל היותר שלבי ביניים.

מובן שהסכם עדיף על פני עימות צבאי. בעיניים מערביות ויהודיות, חיי אדם הם ערך עליון. אבל לא בעיניים אירניות. בהפגנות שהביאו להפלת השאה הוצבו ילדים בשורות הראשונות, לאחר שחומייני קבע שיש ערך תעמולתי עצום לגופות של ילדים. במלחמת אירן-עירק נטבחו מאות אלפים, כולל נערים, ללא כל צורך. גם את זה חייבים להבין: האירנים (כמו עוד כמה משכנינו) מוכנים להקריב חיים בלי להניד עפעף, והם משחקים היטב על החשיבות שמדינות כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת וישראל מייחסות לחיים.

ברמה הנקודתית יותר, הבעיה היא שהאירנים השתכנעו שהאיום הצבאי האמריקני אינו ממשי. אובמה לא מימש את הבטחתו להגיב באמצעים צבאיים על הטבח הכימי בסוריה, שם יש הוכחות ברורות וחד-משמעיות, שם המטרות גלויות לעין, שם היריב הוא חלש. לכן אין סיכוי שהוא יעשה את זה מול אירן, כאשר ההוכחות שנויות במחלוקת, המטרות מוחבאות היטב והיריב הוא רב-עוצמה. אם "הרוצה בשלום יכון למלחמה", הרי שמי שאינו מוכן למלחמה – קלושים סיכוייו להשיג את השלום.

אחת הטענות המרכזיות לטובת ההסכם עם אירן היא, שהזירה הפנימית במדינה זו תכריח את המשטר להתגמש ולעמוד בהתחייבויותיו. אני בכלל לא בטוח, לנוכח מה שאמרתי על מלחמת הדת, אבל בואו נניח לצורך הדיון שזה נכון. אך מה לגבי הזירה הפנימית בצד השני, קרי: ארה"ב?

אובמה הוא ברווז צולע למעלה משלוש שנים לפני סיום כהונתו. רק לפני עשרה ימים נאלץ אובמה להודות, שמרכיב מרכזי בתוכנית ביטוח הבריאות שלו – היכולת להישאר עם הרופא שלך – אינו ישים. תבינו: ביטוח הבריאות משמעותי לאזרחי ארה"ב פי מאה מאשר הנשק הגרעיני של אירן, לכן הוא חשוב לקונגרס פי מאה ולכן הוא משפיע על אובמה פי מאה. חוץ מזה, אובמה עומד לפני מאבק נוסף עם הקונגרס בנוגע לתקרת הגרעון; בפעם הקודמת זה הביא להשבתת הממשל למשך כמעט שבועיים.

אובמה זקוק להצלחה כמו אוויר לנשימה, והוא קורא את הסקרים המראים שיש רוב גדול בארה"ב נגד תקיפה צבאית באירן. תוסיפו לזה את הפציפיזם שלו ואת פרס נובל לשלום שקיבל ללא כל הצדקה, ותקבלו מרשם בדוק לרצון להגיע להסכם עם אירן כמעט בכל מחיר.

גם אם השחמט לא הומצא בפרס, שמו העברי בא ישירות מפרסית: שאה מט – מלך חסר-אונים. מה שברור הוא, שהפרסים שיחקו שחמט הרבה לפני העולם המערבי. במשחק הזה מותר ואף רצוי להקריב פרש בשביל לזכות בצריח, צריח בשביל לזכות במלכה, מלכה בשביל לזכות במשחק. במשחק הזה החשיבה קדימה היא העיקר. במשחק הזה מי שיודע לתכנן כמה שיותר מהלכים מראש, הוא בעל הסיכוי המועדף לנצח.

לעומת זאת, גולף הוא משחק של הרבה כוחנות: להכות כמה שיותר חזק ולהעיף את הכדור כמה שיותר מהר. זהו משחק שמטרתו לסיים כמה שיותר מהר: לגמור את המסלול בכמה שפחות חבטות. זה משחק בו החשיבה לטווח ארוך מסתכמת בדרך כלל במעבר של המכשול הקרוב ביותר.

אובמה, כמו רוב נשיאי ארה"ב, משחק גולף. בנימין נתניהו, כמו כמה וכמה מראשי ממשלת ישראל, משחק שחמט. אם תרצו, זהו בקליפת אגוז ההבדל בין הגישות של השניים, גם כלפי המדינה שיש לה מסורת כה עתיקה של משחק המלכים ומן הסתם בוז מושרש (כמו לכל דבר מערבי) למשחק החבטות.

מה שמביא אותי לראש ממשלתנו. גם אם חלק מהפרשנים וכלי התקשורת לא יאהבו זאת, נתניהו צדק לכל אורך הדרך בנושא האירני. הוא היה היחיד שהזהיר ונדנד וטרטר וחפר והפחיד מפני הגרעין האירני. הוא זה שהביא את העולם להכיר בסכנה הזו ולהתמודד איתה. לו רק בשל כך, צריך להקשיב היטב כאשר נתניהו אומר שזהו הסכם גרוע ומסוכן. הוא פשוט מבין בנושא הזה יותר מאשר אובמה, קרי, קמרון, אשטון והולנד ביחד. נתניהו חי אותו מדי יום במשך שנים, כי אצלו – ואצלנו! – זו שאלה קיומית ולא עוד בעיה אחת מני רבות.

אגב: נתניהו גם צדק כאשר הזהיר כבר בשנות ה-90 מפני הטרור העולמי וקבע שרק שיתוף פעולה בינלאומי יוכל להילחם בו. הוא גם צדק כאשר הזהיר מפני ההינתקות וכאשר הביע חוסר אמון בפלשתינים.

הבעיה היא, שכרגע אין לנתניהו יותר מדי מה לעשות. ההסכם הוא עובדה מוגמרת, ומבחינה מדינית – ישראל אינה יכולה לתקוף לפחות בששת החודשים הקרובים. לכן, צריך למקד את המאמצים לא בבכייה על חלב שנשפך אלא בזה העומד להיחלב, קרי: במה שיקרה אחרי ששת החודשים הללו, במניעת הפיכתו של הסכם הביניים (המותיר את אירן במעמד של מדינת סף) להסכם קבע, בהבאה לכך שהסכם הקבע אכן ירחיק אותה בצורה משמעותית מהשגת נשק גרעיני.

שלושה לקחים משלושה אירועים בהיסטוריה. בטווח הקצר: האביב הערבי הוכיח שממשל אובמה לא מבין מה מתרחש במזרח התיכון ומתעקש שלא ללמוד דבר, וגם הביא לכך שארה"ב איבדה חלק ניכר ממעמדה באיזור. בסעודיה ובנסיכויות המפרץ הפרסי – המאוימות בידי אירן גרעינית כמעט כמו ישראל – יודעים זאת ולא בטוח שיישבו בשקט.

בטווח הבינוני: ארה"ב הבטיחה שלקוריאה הצפונית לא יהיה נשק גרעיני. היא נקטה במדיניות של סנקציות מלוות באיום צבאי אמורפי, תוך שהיא בונה על כך שהקשיים הכלכליים יכריעו את הממשל. העובדות בשטח הן שלקוריאה הצפונית יש נשק גרעיני, היא מייצאת ידע וטילים, והדיכוי נותר חזק כתמיד.

בטווח הארוך: גרמניה הנאצית דיברה על השמדת העם היהודי. המערב הנאור פטר זאת כפטפוטי תעמולה לצורכי פנים וגרס שהדבר לא יעלה על הדעת. לא צריך להזכיר כיצד זה נגמר.