הוכחת שיעור הנזק

להלן תיאור מצב:

אתה מכהן כמומחה מטעם בית המשפט, בנושא ליקויי בניה או פגיעה במקרקעין. צד א' טוען כי נפגע עקב פעילות של צד ב' ונזקו מוכח, אלא ששיעור נזקו לא נטען מבחינה כמותית ולא הוכח.

מה אתה עושה?

מדיניות של "ראש קטן": מכיוון שלא הוכח שיעור הנזק, והתובע חייב בהוכחת טענותיו, אתה מבטל את הטענה ועובר לנושא הבא.
מדיניות "ראש גדול": אם אתה שמאי, אתה אומד בעצמך את הנזק ואם לא אתה מאפשר לצד א' להוכיח את נזקו, על-ידי הערה מתאימה בחוות דעתך, או על-ידי הכללת התוויית דרך זו בפסק הבוררות ויישומה ככל שצד א' ירים את הכפפה.

בתביעות בגין ליקויי בנייה אליהן נלווית חוות דעת מקצועית, לא תמיד חוות הדעת כוללת את כל מרכיבי התביעה.

יש וכתב התביעה מכיל טענות נוספות לחוות הדעת בדבר ליקויים, מבלי לכלול שום ממצא לגבי שיעורי הנזק בגינם, ויש ובחוות הדעת המקצועית כלולים פריטים לרבות הוכחה לגבי היותם ראשי נזק בדירה, אך מבלי לציין את עלות ביטולם של ליקויים אלה.

במסגרת הקטגוריה הראשונה, אפשר לתאר מצב בו לכתב התביעה צורפה חוות דעת מקצועית הדנה בנושאים שהמומחה הממונה היה בקי בהם, אולם כתב התביעה כלל גם נושאים אחרים אשר לגביהם קיימת ציפייה כי עובדת קיומם תוכח במסגרת הראיות העובדתיות, בעוד ששיעור נזקם לא יוכח.

לדוגמה, חוות הדעת המקצועית כוללת שורה של ליקויי בנייה והערכת עלויות תיקוניהם, וכתב התביעה כולל בנוסף לכך טענה בדבר הבטחה שלא מומשה לספק לתובע שתי חניות מקורות לרכב.

במסגרת הקטגוריה השנייה, נשתמש בדוגמה לעיל ונאמר כי חוות הדעת כוללת גם את ההוכחה הדרושה כי לא ניתנו שתי חניות כמובטח במפרט או בתוכניות המכר, אולם המומחה אשר קבע את עלויות התיקונים לגבי כל הליקויים הנטענים, בהיותו מהנדס ולא שמאי מקרקעין, לא קבע מהו שיעור ירידת הערך כתוצאה מהיעדר החניות.

לגבי מצבים כגון זה, לבית המשפט האפשרות להשלים את החסר ולאמוד את הנזק.

להלן ציטוטים משלושה פסקי דין בעניין זה:

1. ע"א 4218/90, חפציבה בע"מ נגד אלכסנדר וכרמן להנר, בבית המשפט העליון, שופטים: הנשיא מאיר שמגר, אליעזר גולדברג, יעקב מלץ, נפסק ביום 31.12.1992, פורסם בפדאור.

בית המשפט פסק:

"אכן, המשיבים התקשו בהבאת חוות-דעת מומחה בנוגע לגובה הנזק שנגרם להם, אולם עובדת קיומו של נזק למשיבים היא ודאית. בנסיבות אלה, הסכום שנפסק להם כפיצוי על יסוד הערכה בשל עצם הבנייה, איננו גבוה, ובוודאי לא במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור".

2. ע"א 1781/90, דרוקר זכריה בע"מ נגד ציון פרטוש ואח', פד"י מ"ז(2) 621 בבית המשפט העליון. פסק-דין של הנשיא מאיר שמגר והשופטים דב לוין וגבריאל בך. נפסק ביום: 21.4.1993.

בית המשפט פסק:

"... המערערות טוענות כי נזקים אלו לא הוכחו, ואילו הקבלן מוסיף וטוען, שאפילו הוכחו הנזקים, הרי שיש להטיל את האחריות בגינם על החברה, ולא עליו.

נחה דעתי, שהוכח נזקם של המשיבים, פרט לנושא מגרש החנייה. בבית המשפט קמא הוצגו הראיות בקשר לנזקים האמורים, ונקבעו הממצאים בנוגע אליהם.

המדובר בנזקים שקשה לקבוע את שיעורם המדויק. ואמנם, מקום שהוכח קיומו של נזק, אך שיעורו אינו ודאי, אפשר עדין לפסוק פיצויים על דרך של אומדן כללי, וכך עשתה השופטת".

3. ת"א 19730/03 הרוש ברוך ורביטל נ' ריג'י חב' לבניין בע"מ, בית משפט השלום בחיפה, שופט: יעקב וגנר, פסק דין מיום 24.1.07, פדאור 15 (3) 07.

בית המשפט פסק:

"ב. ירידת ערך הדירה:
בחוות דעתו המומחה התייחס למספר אי-התאמות שהתגלו בדירה (סעיפים א.6.6 - ד.6.6. לחוות הדעת). המומחה קבע כי אי-התאמות אלה מחייבות הערכת שמאי לגבי הורדת ערך הדירה. מאחר שלא הייתה בפני חוות דעת של שמאי להערכת ירידת הערך, אני סבור כי יש לפצות את התובעים בגין אי-התאמות אלה, על בסיס אומדנה. בנסיבות המקרה שלפני, ובהתחשב בכך שלא הייתה בפני חוות דעת מטעם התובעים לעניין ירידת הערך לה הם טוענים, אני סבור כי פיצוי בסך 7,000 ש"ח הינו הפיצוי הראוי עבור ראש נזק זה."

קיימת גישה אחרת, והיא - דחיית התביעה ככל שהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק.

ראוי לעקוב גם אחר דברו של בית המשפט העליון בהתייחסותו לגישה האחרת.

מדובר בע"א 90 / 842 מוניס בוכהאלטר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רחובות, פד"י מו (5) 138. בערעור זה יש התייחסות לפסק דין של בית המשפט המחוזי אשר דחה זכות קבלת פיצויים בגין מקרקעין שנפגעו מתוכנית למרות שקבע כי המקרקעין אכן נפגעו מהתוכנית אלא שלדעת ביהמ"ש המחוזי הפגיעה לא הצדיקה פיצויים. שיעור הפגיעה לא נקבע, כי ככל הנראה לא הוכח על-ידי התביעה. אף על-פי שהנושא שעמד מול עיני בית המשפט העליון לא היה "מה דין טענה לגבי פיצוי שהוכח קיומו ולא הוכח שיעור נזקו", יש מה ללמוד מפסק הדין שבערעור, לאור החזרת הנושא לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע, בין בעצמו ובין שיטרח לאפשר לצדדים להשלים ראיות, מהו שיעור ירידת ערך המקרקעין.

שיעור זה, שלא ננקט בפסק הדין המחוזי, יהווה את הבסיס להחלטה האם קיימת זכות לפיצויים אם לאו.

להלן ציטוט מפסק הדין 842/90, דברי השופט יעקב מלץ בהסכמת חבריו המשנה לנשיא מנחם אלון והשופט דב לוין:

"לפיכך, השיקול שהנחה את השופט המלומד לדחות את התביעה למרות שהייתה פגיעה במקרקעין, בנימוק שהפגיעה הייתה "סבירה" וחל עליה הפטור הקבוע בסעיף 200, היה מוטעה. השופט המלומד היה צריך, ראשית, לקבוע מימצא באשר לשיעור הפגיעה במקרקעין עקב התוכנית, ורק אז לקבוע, אם שיעור פגיעה זה הוא בתחום הסביר.

לבית משפט זה, כערכאת ערעור, אין הכלים הדרושים כדי לקבוע אם הפגיעה הינה בתחום הסביר. זאת מפני שבית המשפט קמא לא קבע, כאמור, מימצא באשר לשיעורה של הפגיעה במקרה העומד לפנינו.
כיוון שהשופט הכריע לטובתה של הוועדה המקומית על סמך שיקול מוטעה, כאמור לעיל, לעניין סבירותה של הפגיעה, אין לדעת אם שכנעה הוועדה המקומית את בית המשפט קמא, שהפגיעה הינה בתחום הסביר על-פי המבחן הנכון - הוא המבחן של סבירות שיעור הפגיעה. מן הראוי לתת לוועדה המקומית הזדמנות נאותה לעשות כן. כמו-כן, אין לדעת, אם שכנעה הוועדה המקומית את בית המשפט קמא שאין זה מן הצדק לשלם פיצויים. זאת מפני שהשופט המלומד לא דן כלל בשאלת הצדק של סעיף 200 לחוק, אלא רק בשאלת הסבירות, האמורה בסעיף זה.

לפיכך, הייתי מחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע מהו שיעור ירידת הערך שסבלו מקרקעי המערער בעקבות התוכנית החדשה (היא תממ/3). כן על בית המשפט המחוזי לקבוע אם שיעור פגיעה זה הוא בתחום הסביר, ואם אין זה מן הצדק לשלם פיצויים, כאמור בסעיף 200 לחוק. זאת תוך לקיחה בחשבון של הכללים שנקבעו על-ידי בית משפט זה בפסק הדין בפרשת פרי הארץ.

בית המשפט המחוזי רשאי, לצורך קביעתו האמורה, לגבות ראיות נוספות מהצדדים ולאפשר להם להשלים טיעוניהם, אם ימצא זאת לנכון".

גישה זו של בית המשפט העליון מעדיפה את המהות על הפרוצדורה ומתווה דרך בה ילכו בתי המשפט בניסיון לברר את האמת עד תום, גם כאשר הדבר עלול לגרום להתמשכות הדיונים ואף להבאת ראיות חדשות ככל שצריך בשלבים מאוחרים, מן הסתם ראיות שהיה אפשר להביאן מראש.

מורה נבוכים:

ידועה הנטייה של מומחים הנוגעים בעבודתם המקצועית לפזול אל התחום המשפטי, ולהיות "יותר צדיקים מהאפיפיור". אל יהי חלקך עם מומחים אלו. היה קשוב לדברי בית המשפט העליון הנ"ל ואל תחסום זכויותיו של צד לדיון. ככל שזכויותיו ייחסמו, בית המשפט הוא אשר יעשה זאת בעצמו ועל אחריותו.