לא על הביטחון לבדו

הדיווחים המקוטעים מחדרי המו"מ המדיני מדאיגים: נוסף על המשך הקישור השגוי בין שלום למדינה פלשתינית - שני אלה הם דבר והיפוכו - מדובר על התמקדות ב"סידורי ביטחון" במקום בעיקר, בזכות ישראל על ארצה. כאשר נקודת המוצא במו"מ היא שישראל היא כובשת בארצה, יש לקוות שהתהליך יגיע למבוי סתום, ויפה שעה אחת קודם. רק כך ניתן להגדיר הצלחה בתהליך. הסכם איננו הצלחה.

סוגיית הביטחון ניתנת לכאורה להיפתר באמצעים טכניים: מצלמות, תחנות התראה, משקיפים בינלאומיים, ערבויות אמריקניות. במילים אחרות: תרופות אליל שכבר הוכח שאינן אלא כסות לתרגיל הונאה, שבמסגרתו ישראל מוותרת על נכסים תמורת נזיד עדשים. האמריקנים בראשות מזכיר המדינה קרי, מגלים שוב ושוב אופטימיות חסרת-בסיס המבוססת על בורות במציאות המזרח-תיכונית, נחפזים להציע "סידורי ביטחון" ולפתות באמצעותם את הצד הישראלי, שככל הנראה כלל אינו מיוצג בחדרי המו"מ: עריקאת, לבני ואינדיק חותרים כולם לאותו כיוון, לאותה מלכודת, כאשר רק עיניו של הראשון פקוחות ויעדו ברור. נאומו של שר החוץ ליברמן בפורום סבן מעיד שגם בישראל יש מי שמבין ששלום לא ייצא מתהליך שהנחות היסוד שלו שקריות.

העיסוק ב"סידורי ביטחון" אסור שיהווה מתכון לקידום השלום החזירי לתוככי ארץ ישראל. אין כמו ראש הממשלה נתניהו שיודע ששלום אינו יכול לצמוח מתהליך מדיני שתכליתו אופק מדיני לאויב, אך לא ליהודים. לפיכך אסור לחזור שוב ושוב על השקר של "פתרון" שתי המדינות. אסור גם להתגאות בכך שישראל ניגשת לדיונים ללא תנאים מוקדמים. האויב פועל בתבונה, מציב תנאים נוקשים, שבסיוע אמריקני הופכים לתכתיבים, אבל דווקא הוא נחשב לגמיש, בעוד שגמישותו המופרזת של נתניהו מוצגת כעקשנות. ישראל חייבת ללמוד מיריביה ולהציב גם כן תנאים מוקדמים.

תנאי הכרחי, שצריך להיות מוצב דווקא על-ידי חסידי המדינה הפלשתינית, הוא שמדינה כזאת, אם חלילה תקום, לא תוכל לקלוט פליטים ערביים. מי שמנמק את הצורך במדינה כזאת בשיקולים דמוגרפיים - הוא עצמו חייב להתנגד לשיבת פליטים למקום כלשהו ממערב לירדן, בצד כלשהו של "הקו הירוק", כי שיבה כזאת היא שתוביל לרוב ערבי בארץ. המסקנה היא שמי שמעלה את הנימוקים הדמוגרפיים פשוט משקר: אי-אפשר להזהיר מפני רוב ערבי ממערב לירדן וגם לפעול ליצירתו.

תנאי הכרחי אחר, שצריך להיות מוצב דווקא על-ידי מי שרוממות זכויות האדם בגרונם, הוא שאסור לנשל בני אדם מבתיהם, אפילו אם הם יהודים. "שלום" המבוסס על כך שבאזור כלשהו בעולם, קל וחומר בלב ארץ ישראל, אסור ליהודים להתגורר - איננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו מוסרי, איננו ציוני, ואיננו שלום. לכל היותר הוא שלום חזירי.

מי שבאמת רוצה שלום - להבדיל מ"שלום" - חייב לזכור לא רק את זכויות האדם של יהודים, אלא גם את שורשיהם ההיסטוריים בארץ ישראל. מי שמתעלם מכך משמיט את הקרקע - תרתי משמע - מתחת רגליהם, לא רק ביהודה ובשומרון, אלא גם ב"מרכז הארץ", במישור החוף. אם ליהודים אין זכות לגור בחברון, על אחת כמה וכמה שאין להם חלק ונחלה בתל אביב ובנותיה. על כן, לא סוגיית הביטחון צריכה להיות בראש סדר היום.