נכון, לא תמיד שמים לב לכך, מדובר באנשים עם גוף קטן יחסית, הידיים שלהם קטנות, הרגליים קטנות, לפיתת האצבעות לא תמיד חזקה כל כך, פתיחת כף היד, סגירתה, לא תמיד ממושמעת, לא בכל המקרים נצמדת לתוכנית המקורית שעליה חשב, לא כל תנועה של אמת היד אכן מסתיימת בדיוק במקום עליו דובר וסוכם מראש.
נו אז מה? בגלל זה אסור להם לעבוד? איזה אסון גדול כבר עלול להתרחש? תשבר לה עוד צלחת? יקרוס לו חבל הכביסה? הסלט יהיה מתוק מידי ולא מלוח? זה הכל?! שטויות!
אם לא אכפת לכם, אז האסון הגדול הרי מתרחש ממש עכשיו לנגד עינינו - לילדים אסור לעבוד.
וזה כן מסוכן. ילד בן שלוש עשרה, למרות שכבר נכנס בעול מצוות, והוא מסוגל בקלות לטפס על הרים, לדחוף עגלות, להרים ארגזים, אסור לעבוד.
אסור לו להרוויח כסף - 'זה מסוכן', אנחנו אומרים לו, מסוכן עד כדי כך שהוא עוד עלול להפצע מכל הסיפור הזה, למות לגמרי.
שטות, שטות שלא הייתה כדוגמתה. הילדים אכן 'מתים', נפגעים נרמסים לידינו עם הזמן, בלי שנרגיש, ממש כאן, דווקא משום שאסור להם לעבוד.
מה פתאום שילדים בני שתים עשרה, שלוש עשרה יטאטאו וינקו את הרחובות שמול ביתם?
למה שילדים יאספו ויפנו אשפה שהצטברה בגני העיר? זה יהיה טירוף אם ילדים בני שלוש עשרה וארבעה עשרה יגרפו, יעדרו, יגזמו - זה יגמור אותם לגמרי. הם ודאי יפצעו, יהפכו חולים, נכים.
מה קרה, ירדנו מהפסים?! ככה בדעה צלולה, לאפשר לילדים לעבוד? להיות חלק מהחברה?
חלק מהקהל? להשתייך לקבוצת האנשים העובדים, המייצרים, המלמדים, הבונים, המנקים, המתקנים - העושים לקיום חברת בני אדם.
לא ממש ברורה לי הסיבה שכבר בגיל צעיר מאד נצבוט בלחייהם הטפוחות ונודיע להם, "חמודים שלנו, צוציניו, מוציניו, מתוקים שכמותכם, אתם... איך נאמר? אזרחים סוג ב'. אתם חלשלושים שכאלה, נרפים, סוג של מפגרים-דיסלקטים, רחמנא ליצן, ולכן אנחנו מוותרים לכם, לכם אין סיבה לעבוד-לעזור, אתם חייבים לנוח, להתאושש מהעומס הנורא שמוטל עליכם עם כל ה'טריקי פיקי' של משחקי המחשב, והלחץ שמטריד מנוחתכם על כל פרק שחולף ב'אהבה מעבר לפינה'.
ולכן, נוחו לכם מוגבלים שלנו, מגיע לכם קצת חופש מכל המתח הרב, דאגות הפרנסה, מלחמת הקיום, מה אתם כבר מסוגלים לעשות עם כל הפיגור, הרשלנות ואי שיקול הדעת שאתם מייצגים? נו באמת, איך אתם בכלל יכולים לייצר מוצר ראוי לשמו? איך תוכלו לתת שירות בעל ערך? מה אתם בכלל מסוגלים לעשות רפי שכל 'חמודים' שכמותכם?
רק תגעו בפטיש וכבר תפצעו עצמכם, רק תחזיקו מברג וכבר תנקבו חור באיזה חלון או וילון, מעדר? הס מלהזכיר! אתם תשברו רגליים, פיגורצ'יקים קטנים. איך?! איך עם מגבלות שכאלה תוכלו לקחת חלק בבנין הארץ"? (אופס, גם אני כבר לא מצליח להיזכר מאיפה גירדתי את הביטוי הנשגב הזה...)
ילדים, אולי זה מפתיע, הם גם בני אדם. יש להם של שיקול דעת. הם יודעים היטב 'מתי להתחיל תנועה', 'מתי לעצור תנועה' - הבסיס לביצוע עבודה, כל עבודה כהלכה.
ילד בגיל אחד עשרה נוהג ברכב במיומנות גבוהה מאד. (אני מדבר מניסיון עם הילדים המאד פרטיים שלי). קל מאד ללמד ילד בגיל עשר להשתמש במברג, בפטיש, במסור. לילדים בגיל צעיר מאד יש שיקול דעת המאפשר להם לבצע דברים כהלכה בלי לקלקל בדרך כלל; הם יודעים מה ביכולתם לעשות ומה לא. מתי להתחיל תנועת יד, מתי לעצור. מתי לפתוח את כף היד ולשחרר לפיתת החפץ. פה ושם תידרש העזרה שלכם - אם נותנים בהם אמון, הם יודעים מתי לבקש עזרה מאדם מנוסה יותר, וגם זאת חכמה לא קטנה.
אולי זה יפתיע מישהו, אבל ילדים הם בדרך כלל לא מטומטמים כל כך. לפעמים מתקשים להבחין בכך, אבל הם רואים מה קורה סביבם, הם מבינים, הם מסוגלים לאחוז בכוח הנדרש חפצים שונים ולהזיז אותם למקום הנכון. הם מסוגלים לערוך שולחן, לשטוף כלים, להכין חביתה, לטאטא, לשטוף ריצפה ולעשות לכם עיסוי טוב כאשר אתם עייפים בסוף היום.
ילד שלא מאפשרים לו לעבוד נעלב. ילד שמאפשרים לו רק לשחק במחשב במשחקי ה'טריקי פיקי' יודע טוב טוב בליבו שאנחנו חושבים שהוא סוג של מפגר, מטומטם שכזה. הוא יודע שאנחנו חושבים שזה מסוכן אם נאפשר לו להכין מיץ פירות בבלנדר, הוא יודע שאנחנו חושבים שמדובר ב'פיגורי', למרות שאנחנו מרבים לכנותו בשמות לעג כמו 'מתוקי' או 'חמודי' כי כדי לפצות אותו על העלבונות האמיתיים שאנו מעליבים אותו כאשר אנחנו לא מוכנים שהוא יגע ב'זה' ויזיז את ההוא כי בסך הכל רק יקלקל וישבור.
ילדים שכאלה, שאנו חוזרים ומזלזלים ומעליבים אותם, דווקא בגלל מה שאנחנו לא מאפשרים להם לעשות, לקחת חלק - לעבוד, לייצר דברים, לספק שירותים בעלי ערך עבורנו, נעלמים עם הזמן.
לאט לאט פורשים אל חדרם - הולכים למקומות אחרים - אפלים, מוסיקה מוזרה, שקיעה דכאונית, אפסיות.
ילדים, כמה מפתיע, הם בני אדם כמונו. הם אוהבים לעבוד, לייצר מוצרים, לשרת - לגרום נחת לאחרים, לעזור. חשוב שתהיה בידם הזכות הזאת - הזכות לעבוד. זה גם מאד לא נורא אם פה ושם נפלה ונשברה לה צלחת, נפלה הביצה, התעקם המסמר - על כך מותר לחייך ולסלוח - ידידי, מדובר הרי בבריאות.
איני בעד, אבל יודע שזה יגיע, ורק באשמת בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר
